כל שנה מחדש השאלה הזו טורדת את מנוחתם של בני העלייה. ככל שמתקרב הזמן הנשגב הזה של הזכות הגדולה שנתנה לנו – עם קרובו, להיות שותפים עם כל צבא השמים להמלכת מלך מלכי המלכים, אנו נתקלים בהרגשה הזו.
אכתוב אותה כאן בנוסח ששמעתי מבחור בן עליה יקר באלול דהשתא: 'מילא אני עובד על עצמי עם כל ההמלכה הזו, מדמיין וחולם שאני הולך להיות מלאך אלוקים במשך כל השנה ולעשות רצון ה' כל רגע, אבל לא נראה לך שיש כאן איזה מימד של כפירה, כאילו אני עובד על הקב"ה? מה, הוא לא יודע שהכל דמיון ואין סיכוי שבמצבי הנוכחי אוכל להגיע ל'קבלת עול' מושלמת שתחזיק מעמד עד סוכות אפילו? אני הולך לשקר את קודשא בריך הוא בראש השנה עצמו'??
מילים כדורבנות. הרגשה מוכרת… לא תמיד ליבא לפומא גליא, אבל אלו ההרגשות שחונקות הרבה אנשים מאיתנו בעומק הלב בימים אלו.
הסיפור של יהושע הוא דוגמא להרגשה נכונה. אני נוהג להשתמש בו הרבה כמשל להמחיש את הנקודה לכל שואלי השאלות מהסוג דלעיל…
הוא גדל במסלול חיים רגיל לחלוטין. משפחה רגילה חמה וטובה, אבא חשוב שמשמש בתפקיד תורני נחשק ואמא עקרת בית שמתמסרת לגידול הילדים, ומנהלת גן פרטי מהבית. עד אותו קיץ בו גילו ל"ע את המחלה הנוראה לאחותו הקטנה.
יהושוע היה אז בש"ג בישיבה קטנה, קיץ של בחינות לישיבה גדולה…
הבית היה על גלגלים ובלי אחיו הגדול שלקח על עצמו את המשימה לעזור ליהושוע לא ברור לאיפה הוא היה מתקבל – אם בכלל, אפילו שהוא היה בחור מצוין ממש.
הבחינות, סוף הזמן ובין הזמנים, עברו איך שהוא בעזרת אנשים טובים. כשהתחילו להריח את פעמי האלול ואביו ואימו של יהושוע הבינו שהאחות הקטנה הולכת לבלות עוד הרבה זמן בין מחלקות בית החולים, הם ניסו לסדר את החיים עד כמה שניתן לפי המצב הקיים.
בעצת אדם גדול ובשיתוף הישיבה גדולה החדשה הוחלט שגם יהושוע נכנס לתורנויות השמירה בבית חולים. האבא היה חייב לחזור למשרתו כדי להביא פרנסה הביתה, האמא הייתה חייבת לחזור לסדר יום תקין בבית ובגן הקטן שלה, לא היה מנוס מלהכניס את יהושוע בצורה סדירה לתורנות. ניסו כמה שיותר להתחשב וכמה שפחות לשבץ אותו, אבל על המינימום לא היה שייך לדלג.
באמצע אלול יהושוע הרגיש שהוא לא יכול יותר. לא כך הוא תיאר לעצמו את האלול הראשון שלו בישיבה גדולה… מלא קטיעות ועצירות, סדרים שלמים ש'מתבזבזים' על שהייה בבית חולים, אף על פי שהוא מנסה לנצל את הזמן הוא מרגיש שזה לא זה. זה לא האלול שהוא תכנן… האווירה חסרה לו – ובצדק!
כשהוא הרים טלפון לאחד מגדולי המחנכים להתייעץ הוא ציפה לקבל עידוד ותנחומים. אולי שאותו מחנך ימצא לו פתרון קסמים. אבל לתשובה הזו הוא לא ציפה בכלל…
אותו אדם נכבד הסביר לו שכאשר הוא מרגיש את הסתירה בין הרצון שלו ללמוד בישיבה במנוחת הדעת, לעלות ולהתעלות בסולם היראה והמוסר, להגיע לפסגות הרגש שכל חבריו החדשים נוגעים בהם באלול, לבין קיום חובותיו עם אחותו בבית החולים, זה לא בהכרח נובע מהרצון לעשות את רצון ה'… כמה שזה נשמע לא הגיוני…
אתה רוצה מחד לעשות את המוטל עליך כלפי משפחתך – זה רצון אחד.
אתה גם רוצה להיות בחור טוב ומוצלח, כזה שכולם מתפארים בו – זה רצון שני.
שני הרצונות הללו יכולים לנבוע גם מהחלק התאוותני שלך, הרצון ללמוד לפעמים נובע מתאוות הכבוד… הרצון לעשות את חובותיך כלפי המשפחה גם יכול לנבוע מהתאווה לרַצות אחרים ולהיות מוערך…
כמובן שבסיס הרצונות האלו הם טובים וחיוביים, אי אפשר להגדיר אותם כתאווה פשוטה חלילה. אבל בעומק הלב לא תמיד הרצון לעשות טוב נובע רק מהכמיהה להרבות כבוד שמים בעולם.
המבחן הוא איפה שהרגש והשכל מתנגשים. הבדיקה מאיפה נובעת כל הרגשה וכל רצון יכולה להיות רק איפה שהשכל ברור לו משהו אחד אבל הרגש צועק אחרת.
שם המדד הוא האם אני מוּנע מלעשות מצוות כי זה גם משרת את מטרותיי או שזה טהור כולו לה' בנקיות.
אם ברור לך על פי עצת אדם גדול, שרצון התורה שתישא חלק בשהייה עם אחותך בבית החולים, אז גם אם הרגש שלך רוצה אלול כמו שהכרת שאפת וחלמת, הרי שאין לך המלכת מלך מלכי המלכים והתבטלות אליו כמו לעשות את מה שאתה מבין אבל לא מרגיש. זה התפקיד שלך ואתה עושה אותו בלי לשאול שאלות בכלל! זה מה שמוטל עליך ואתה מבטל את רצונותיך (שהם לגמרי לגיטימיים, אין הכוונה שרצון להיות בחור טוב זו תאוות כבוד פסולה חלילה. זה וודאי רצון טוב ורוחני, רק שהוא מונע גם מהרצון הטבעי הגשמי של להיות בחור טוב) מפני רצון הבורא.
כשתבין את זה, כשתחליט שאתה באמת רוצה לעשות את רצון הבורא בשלימות, אתה גם תהנה מהמצב הזה. אתה תבין שבחלקך נפלה זכות נפלאה להמליך את הקב"ה בצורה הכי טובה ששייך. זו ההמלכה הכי אמיתית ומהמקום הכי עמוק שיש.
כאמור, בדוגמא הזו, שאולי אכן הייתה ונבראה… אני משתמש לענות לכל אותם עובדים יקרים שמרגישים שהם 'מרמים' את עצמם ואת בוראם בדיבורים על 'המלכה' שברור שלא יכולים להחזיק מעמד כמו בחלומות לאורך זמן.
קודם כל נגיע להכרה הבסיסית הזו, דבר ראשון נכיר בזה שהרצונות שלנו מונעים מכוחות פנימיים שהם הרצונות שלנו ממש, אם נגיע להכרה שהעבודה היא "עשה רצונך כרצונו", דבר ראשון השגנו את המהות הפנימית של המלכת ה'. הגענו לנקודה שהיא הבסיס של המלכה אמיתית.
מכאן אפשר להתחיל להתקדם. לראות איפה הרצונות אותם צריך להפוך מרצון אנוכי לרצון ה' וללכת איתם כל השנה.