מהו 'אומץ'?
כשאנו ניגשים לעסוק בנושא של 'אומץ', חשוב להבהיר: אדם אמיץ – אינו אדם שאין לו פחדים, אלא אדם שמסוגל להתגבר על הפחדים שלו. ובמילים אחרות: אדם שאינו מפחד מהפחדים שלו…
כבני אדם, יש לנו צורך בסיסי בתחושת וודאות. אנחנו רוצים לדעת מה עומד לקרות מחר או מחרתיים. להיות בטוחים שיהיה לנו מה לאכול, שיהיה לנו מקור פרנסה, שיהיו לנו חברים, וכן הלאה. הפחד, למעשה, מערער את הוודאות הזו ומטביע את העתיד בערפל של חוסר וודאות. ובכל זאת, האדם האמיץ מצליח להתגבר על הפחד, ולהמשיך לתפקד למרות תחושת חוסר הוודאות. לדוגמה: הוא יוזם קשרים עם הסובבים אותו, למרות שהוא אינו יכול להיות משוכנע ביחס לתגובה הצפויה. הוא מודע לכך, שהוא עלול להתקל בתגובות מעליבות ופוגעות; הוא מודע לכך שהוא עלול להרגיש רע או לחוות אי נעימות, ובכל זאת, הוא מוכן 'להסתכן', ולפעול באומץ – למרות הפחד. כלומר: הוא אינו מפחד מהפחד.
כמו כן, אדם אמיץ הינו אדם שיכול להתמודד עם ביקורת ועם אי נעימות, לא משום שהוא מרגיש בנוח עם הביקורת הזו, אלא שהוא מאמין בעצמו מספיק בכדי שאי הנעימות לא תמוטט אותו ולא תפגע ביכולת התפקוד שלו. הוא משוכנע, שבסופו של דבר הטוב שבו ינצח, למרות הביקורת הנקודתית שמופנית כלפיו ברגע נתון זה או אחר. משום כך, הוא גם מוכן לקבל את המימד הענייני של הביקורת – ולהשתפר, והעובדה הזו מעניקה לו את היכולת להביט מעבר לאי הנעימות, ולחתור אל העתיד שהוא מאמין שממתין לו באופק.
כמובן, כמו במרבית התכונות האנושיות, גם האומץ מהווה תכונה חיובית כל עוד הוא מופיע במינון המתאים. אדם אמיץ, הינו אדם שמוכן להסתכן ולפעול בתנאי חוסר וודאות במקום שבו יש לכך הצדקה. לעומת זאת, אדם שפועל בתנאים של חוסר וודאות במקום בו הדבר אינו נחוץ, או במקום בו הסיכון גבוה מדי – סובל מעודף אומץ, אותו ניתן להגדיר כ'פזיזות'.
כאן, כבר לא מדובר בתכונה חיובית, אלא דוקא להיפך. הפזיזות, יכולה לפעמים להניב תוצאות שנראות טובות בטווח הקצר, אולם בטווח הארוך היא תתברר כמעט תמיד כבלתי יעילה. היא מאפיינת בדרך כלל אנשים צעירים, שתכונת האחריות שלהם עדיין לא התפתחה די הצורך. אדם פזיז, עלול להרשות לעצמו לומר מה שהוא רוצה, למי שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, ולהאמין שהוא 'אמיץ'… במקום להבין, שהוא פשוט 'פזיז', והפזיזות שלו נובעת ממידות רעות! הדבר היחיד שמעודד בסיפור הזה הוא, שבמהלך החיים, ככל שהאדם יתעמת עם הנזקים שההתנהלות הפזיזה שלו גורמת – ישנו סיכוי סביר לכך שהוא יתמתן ויהיה שקול יותר…
אולם כעת, נתמקד באומץ החיובי.
אומץ בחיי היום יום
לא פעם, אנשים הוגים רעיונות טובים ומוצלחים, אולם הם גונזים אותם רק בשל החשש מפני כשלון. הם סבורים שחסר להם המוניטין, חסרה להם התמיכה, ולא עומדים לרשותם מספיק משאבים בכדי ליישם את הרעיונות הללו.
עובדתית, יתכן שהם צודקים. אולם בפועל אדם שיש לו אומץ מצליח ליישם את הרעיונות שלו גם בלי תמיכה סביבתית, גם בלי מוניטין ואפילו מבלי משאבים – אותם הוא מצליח לגייס דוקא בזכות האומץ והאמון שלו בעצמו וברעיונות שלו.
אדם אמיץ, אינו מחכה לאישור חיצוני לעשיה שלו. הוא אמנם ישמח לשמוע ביקורת עניינית והצעות לשיפור ולהתייעלות, אבל בגדול ניתן לומר שהוא מרוכז בתנועה קדימה. הוא מרגיש בטוח מספיק עם האישור הפנימי שהוא מעניק לעצמו, ועם ההזדהות האישית שלו עם הרעיונות או ההחלטות שלו.
מדובר בגבול עדין ביותר: מחד – האדם האמיץ מאמין בעצמו, אולם מאידך – הוא אינו מתעלם מבעיות וקשיים שעלולים לצוץ במהלך הדרך.
נדגיש: כל אחד מאתנו היה מעדיף להתחיל את דרכו מנקודה בה כולם מוחאים לו כף ומעודדים אותו… אולם במרבית המקרים, זה פשוט לא יקרה. בדרך כלל, על האדם ליזום ולפעול באומץ, מתוך נכונות ליטול על עצמו סיכונים שקולים, ורק אז – הוא יזכה לתשואות המיוחלות… האדם האמיץ אפוא, אינו פועל מכח העידוד שהוא שואב מהחברה – אלא מכח האומץ הפנימי שלו.
תכונת ה'אופטימיות' – נתפסת, ובצדק, כתכונה חיובית. אולם חשוב לדעת: האופטימי – אינו זה שמאמין שהכל יהיה טוב… האופטימי, הינו זה שמאמין שבסופו של דבר יהיה טוב, אולם זאת – מבלי להתעלם מהבעיות מהמכשולים ומהקשיים שעלולים לצוץ בדרך. בכך, הוא שונה מהפסימי – שמאמין שהכל יהיה רע, ומהנאיבי – שמאמין שכבר כעת הכל טוב, ואין שום קושי או מכשול באופק…
הפחדים – דמיונות
למעשה, מרבית הפחדים עמם אנו מתמודדים בחיים, הינם דמיונות שמאוכסנים בתוך הראש שלנו. לעיתים, יש לפחדים אחיזה כלשהי במציאות, אולם לא מעבר לכך. הם אינם נובעים מתוך ניתוח ריאלי של המציאות, אלא מבוססים על נסיון העבר או על תפיסות של אנשים אחרים שהוטמעו במערכת החשיבה שלנו.
משום כך, לא פעם, הפרשנות שלנו לסיכונים השונים – מבוססת על הנחות יסוד שאינן מדוייקות בהכרח. לדוגמה, אדם חושש מיצירת קשרים חדשים עם אנשים בלתי מוכרים, משום שהנחת היסוד שלו אומרת שהוא לא יצליח להרשים אותם, מה שיגרום להם ללעוג לו ולהשפיל אותו.
לגופו של ענין, להנחת יסוד זו אין בסיס עובדתי: אין כל סיבה להניח שהוא יכשל, וגם אם כן – סביר להניח שהאנשים עמם הוא מבקש ליזום קשר כעת לא יחשבו על כך יותר מאשר דקה אחת, וגם במהלכה – הם לא ילעגו לו ובודאי שלא ישפילו אותו… אולם כשאנו שבויים בתפיסה השגויה שלנו – אנו כלל לא מעמידים מעמידים את הנחות היסוד שלנו לבחינה מחודשת, אלא מתבססים אך ורק על דעות קדומות שנובעות מחוויות העבר.
לכן, חשוב שנזכיר לעצמנו את הבשורות הטובות: האדם יכול להיות הרבה יותר גדול מהעבר שלו… העבר אינו אמור להגביל את מי שהוא יכול להיות בעתיד! אולם בכדי להשתחרר מלפיתתו של העבר ולפרוץ קדימה – יש צורך בראש ובראשונה במודעות: להכיר ולהבין שאנו פועלים בהווה על בסיס העבר, ולא על פי היכולות האמיתיות שלנו! בכדי לפרוץ את המעגל הזה – צריך פשוט לבחור לעשות זאת, ומכאן ואילך – הכל כבר יהיה פשוט יותר…
משום כך, אם נשים לב נווכח, שילדים בדרך כלל, אמיצים יותר מאשר מבוגרים. הכוונה אינה לפזיזות המאפיינת לעיתים קרובות ילדים קטנים, ובכלל, צעירים; הפזיזות, כפי שכבר הקדמנו, אינה תכונה חיובית, אלא דוקא להיפך! ובכל זאת, אם נעקוב אחרי התפקוד של ילדים בחיי היום יום, נראה שהם מוכנים לקחת על עצמם סיכונים יחסיים, ולהתנסות בהתנסויות חדשות, שמבוגרים חוששים להתנסות בהן.
לאור האמור, נוכל להבין את הסיבה לכך. הפחדים המגבילים את יכולת התפקוד ואת הנכונות של המבוגרים להתנסות בהתנסויות חדשות, מבוססים במרבית המקרים על נסיונות עבר כושלים, או על מידע שגוי שהצטבר במהלך השנים. כל התנסות שהסתיימה במפח נפש, לאחר שלא הצלחנו להשיג את התוצאה אליה חתרנו, משפיעה על התפיסה שלנו ביחס להזדמנות הבאה, שתיראה לנו חסרת סיכוי בדיוק כמו קודמתה.
ילדים, לעומת זאת, מגיעים אל כל התנסות חדשה כדף חלק. הם אינם סוחבים על גבם משקעי-עבר, ומשום כך, הם בוחנים כל התנסות במבט אובייקטיבי יותר ומעניקים לה את הסיכוי המגיע לה. הבחינה האובייקטיבית הזו מסייעת להם להתגבר על החשש שקיים באופן טבעי ביחס לכל התנסות חדשה, ומאפשר להם לצלוח בשלום את מחסום הפחד.
המתינות – הכרחית
דוקא משום כך, ישנה חשיבות למתינות, ונחוצה זהירות מפני זריזות בלתי שקולה ואחראית. כאשר האדם פועל בחוסר אחריות ובחוסר שיקול דעת, תוך שהוא טומן את ראשו בחול מבלי להכיר בסיכונים הכרוכים במעשיו, הוא למעשה מזמין התנסויות שליליות, שמערערות את האמון שלו בעצמו.
לכן, חשוב מאד להכניס את ה'אומץ' אל ארגז הכלים שלנו, אולם חשוב לא פחות לעשות זאת בצורה שקולה ואחראית. באופן כללי ניתן לומר, ששינויים קיצוניים מדי – נובעים בדרך כלל מפזיזות, ואינם יכולים להביא תועלת בטווח הארוך. אדם שמנסה לחולל שינוי של מאה ושמונים מעלות בחייו, יכשל במרבית המקרים. הכשלון הזה לא יקדם אותו לשום מקום, אלא להיפך: יגרום לו לחשוש בכפליים לקראת ההתנסות הבאה!
לעומת זאת, אם במקום השינוי הדרסטי והקיצוני, אותו אדם היה מתקדם צעד בעקבות צעד, מעט מעט – הוא יכול היה להצליח לחולל שינוי, ולחזק את תפיסת האמון שלו בעצמו! הוא היה רוכש התנסויות חיוביות נוספות בחייו, שהיו מעניקות לו אומץ רב יותר לקראת ההתנסויות הבאות, וכן הלאה, וחוזר חלילה, עד שלבסוף הוא היה מצליח לכבוש את אותם יעדים שהוא חותר לכבוש!
יטען הטוען: הלא הרמב"ם, כותב בהלכות דעות (פ"ב, ה"ב), כי האדם המבקש לתקן את מידותיו הרעות – צריך להקצין אל הצד השני, ורק לאחר מכן לשוב אל דרך האמצע הבינונית. ובכן, כיצד מתיישבים הדברים עם מה שאמרנו זה עתה?
אולם אם נשים לב, הרמב"ם אינו כותב אפילו ברמז, שעל האדם להקצין בבת אחת או בזמן קצר… הנסיון להקצין באופן חד ובמהירות – לא יוביל לשום מקום טוב! גם אם על האדם להקצין בכדי לשרש ולעקור מידה רעה מליבו – עליו לעשות זאת לאט לאט, בהדרגתיות, וכך – יוכל להעניק לתהליך סיכוי אמיתי, ולחולל שינוי מהותי בתכונות נפשו.
