נדרשתי לבאר מהו גדר תשובה מאהבה שעבירות נעשות כזכויות, ולמה צריך תשובה על שוגג להתחרט והלוא מעיקרא לא רצה לחטוא.
ונראה שבתורה בפרשת נצבים מפורש "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". והרמב"ן מביא שמכאן היסוד והשורש למצות תשובה שאנו חייבין להתודות כשחטאנו. ודלא כשיטת רמב"ם (ריש פ"א דתשובה) שמפרש המקור שנאמר בפרשת נשא "והתודו את חטאתם אשר עשו".
והנה בפסוק בפרשת נצבים מבואר גדר התשובה, והיינו "עד ה' אלקיך". והיינו שמרגיש שהקדוש ברוך הוא עמו. "ושמעת בקולו", כאילו שומע קולו "ככל אשר אנכי מצוך היום", כאילו שומע עכשיו מפי הקדוש ברוך הוא. "בכל לבבך ובכל נפשך", והיינו מאהבה, וכמו שנאמר במצות אהבת ה' "בכל לבבך ובכל נפשך". וזהו מעיקר המצות עשה ותיקון תשובה, לשוב עד שמכיר שהקדוש ברוך הוא עמו ומכיר השגחתו בכל דבר.
ובזה נבין דברי חז"ל (יומא פו ע"ב) שבתשובה מאהבה העבירות נעשות לו זכויות. וכבר תמה המהרש"א היאך אפשר שיעבור עבירה וייחשב כאילו קיים מצוה, והלוא אין לך משפט מעוקל ממנו.
ונראה, שבעבירה עונשין האדם גם על המעשה וגם על הרצון לעבור. ובזה נבין מה שאמרו בגמרא (נזיר כג ע"א) שרבי עקיבא בכה כשהגיע לפסוק "וה' יסלח לה", ומה מי שנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וסליחה, המתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה. וצריך בירור מה צריך קל וחומר על מזיד שצריך כפרה, והלוא פשיטא. רק כוונתו דכיון שבהיפר לה בעלה צריכה כפרה אף שלא עברה עבירה אלא על הרצון, אם כן מוכח בזה שבמזיד צריך הכפרה לא רק על המעשה, אלא גם על הרצון צריך כפרה.
ומעתה נבין דבתשובה מיראה אין כפרה על הרצון, שנשאר אצלו רצון אלא ששב רק מפחד. ולכן דינו בתשובה כשוגג, שהוקל העבירה דמעשה, אבל לא נתכפר לגמרי, שלא תיקן העבירה דרצון. אבל בתשובה מאהבה זהו תיקון גם לרצון, שרצונו רק לעבוד ה'. ונמחק העוון דרצון לגמרי, וזדונות בתשובה מאהבה נעשה כזכיות, הכוונה שאין שום עבירה עוד ברצון. אבל באמת לא נחשב כמצוה בפועל, שאפילו אונס לאו כמאן דעביד. רק העונש גם על הרצון נמחק כאילו נתכוון לזכיות, ונתכפר לגמרי.
ומעולם אני תמה בעבירה בשוגג מה שייך תשובה, דהיינו שמתחרט ומקבל על עצמו ליזהר. והלוא לא עבר אלא בשוגג, ומעיקרא לא רצה לחטוא, ולמה צריך בכלל לתשובה.
ולדברינו, שגדר תשובה אינו רק חרטה על מעשה החטא, רק מצותה בתשובה מאהבה שבזה דוקא מתקן לגמרי והיינו שמרגיש קירוב באהבה להקדוש ברוך הוא שנמצא עמו. ולכן גם בשוגג צריך שיכיר שזהו חטא. שאם היה מקורב ובאהבה להקדוש ברוך הוא היה מצילו מחטא.
וזהו יסוד מצות תשובה לרמב"ן להגיע לאהבת השם יתברך ולדביקות בו יתברך שמו ברצון לעשות רצונו יתברך, שאז התשובה בשלימות והיינו בגדר אהבה. שמיראה אין המצוה דתשובה בשלימות, וכמו שנתבאר.
ובזה נבין עומק כוונת חז"ל שלא תיקנו שום וידוי ביום הדין הנורא בראש השנה. שעצם קבלת מלכויות, שהקדוש ברוך הוא עמו, הוא עיקר התיקון דתשובה. ששב לה' ושומע בקולו. ובזה גופא מתכפר, שאם מכיר בהקדוש ברוך הוא וממליכו בודאי מתחרט על העבר ומקבל על עצמו להבא. ואמירת מלכיות כראוי הוא עיקר התשובה ואין דומה לה, דכשמרגיש שהקדוש ברוך הוא עמו אין לך תשובה כמוהו ואין לך עבודה דתשובה כמוהו.
ולמדנו מכל זה יסוד גדול, שעיקר התשובה היינו שמרגיש אהבה לקדוש ברוך הוא ושנמצא עמו בקרוב ומתקן בזה לגמרי חטאיו. ולכן בתשובה מיראה אמרו חז"ל שזדונות כשגגות והיינו כמו שנתבאר דבאמת לא תיקן לגמרי אף ששב, אלא כששב מאהבה וכמו שנתבאר.
ואתי שפיר שבגמרא (יומא פז ע"ב) וברמב"ם (פ"ג דתשובה ה"ח) מבואר שעיקר הוידוי ביום הכיפורים הוא "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". וקשה, הלוא חסר החרטה לעבר וקבלה לעתיד שהם גוף התשובה. אבל כשאומר "אנחנו ואבותינו חטאנו", היינו שנשתרש בנו החטא כמצות אנשים מלומדה, ועל זה מתוודה שמעכשיו ינהג כאילו הקדוש ברוך הוא עמו. וזהו עיקר עבודת היום בראש השנה וביום הכיפורים.
(תשובות והנהגות ח"ב סימן רצו)