שנים רבות של ריחוק גיאוגרפי הפרידו בין שני חברי הילדות, אלחנן ואלימלך. שניהם גדלו במקום אחד, אבל מאורעות החיים הובילו אותם לשני קצוות תבל, אלחנן התגורר בעיירה טובלת בירוק באזור השרון, ואילו אלימלך הרחיק נדוד ועבר להתגורר מעבר לים.
במשך השנים שבהם התגורר אלימלך בחו"ל, חלו שינויים רבים במרחב האורבני בארץ ישראל, פחי האשפה העגולים והשחורים הוחלפו בצפרדעי ענק, ולאחר מכן בפחים טמוני קרקע, הרחובות שהיו חשוכים התמלאו בתאורת רחוב שבהמשך הוחלפה בפנסי לד מאירי עיניים, הכבישים שהיו מרוצפים באבנים רובדו במרבד שחור משחור של אספלט מחוספס, הצמתים רומזרו ולאחר מכן הפכו לכיכרות…
כשהחליט אלימלך לערוך ביקור בארץ, הוא הודיע על כך לאלחנן, שכמובן מיהר להזמין אותו לשהות בביתו במשך כל תקופת הביקור. אלימלך קיבל את ההזמנה בשמחה, ומטבע הדברים החליט אלחנן להמתין לו בשדה התעופה, ולקבל את פניו בבואו ארצה.
השניים שמחו מאוד זה לקראת זה, ונפלו זה על צווארי זה בחיבוק חברי חם. לאחר מכן נכנס אלימלך למכוניתו של אלחנן, לא לפני שהעמיסו את המזוודות בתא המטען, והשניים יצאו לדרך.
כשנכנסו אל העיירה בה מתגורר אלחנן, הבחין אלימלך בתמרור מוזר: "האט, פסי האטה לפניך!".
"אלחנן, אני יודע מה זה פסי שמרים, אני יודע מה זה פסי רכבת, ואפילו פסי ביראות שמוזכרים במסכת עירובין אינם זרים לי, אבל מה זה פסי האטה???".
"תיכף תרגיש", השיב אלחנן בשובבות, וכשמכונית עלתה על הגבשושית הקרובה וראשו של אלימלך נחבט קלות בתקרת המכונית הסביר לו אלחנן בנועם: "הרגשת? זה היה 'פס האטה'. עוד מעט נגיע לכמה 'באמפרים' נוספים, אז תחזיק חזק…".
אלימלך שמע וקיבל. הוא הסתכל מהחלון וראה שהגבשושיות מסומנות בצבע טרי, ושלפני כל גבשושית יש תמרור שמציין את עצם קיומה, משני צדי הכביש, לטובת הנוסעים בשני הכיוונים.
הוא הסתכל על אלחנן בחוסר הבנה.
"תגיד לי, הם נורמלים שם, בעירייה שלכם? אנשים נורמטיביים או שהם חסרי דעה? אם יש בליטות בכביש צריכים לגרש אותן! אני מבין שזה יכול לעלות קצת כסף לבצע את התיקונים האלו, אבל גם לשים תמרורים ולדאוג לצבוע כל בליטה עולה כסף. באותו מחיר הם כבר יכלו ליישר את הכביש!!!".
השיב לו אלחנן: "לא ידידי, לא הבנת. הגבשושיות האלו תוכננו מרש. המטרה שלהן היא להאט את קצב הנסיעה, הן נועדו לגרום לכך שהנהגים יהיו ערניים יותר לדרך ולא ייסעו במהירות מופרזת תוך סיכון חיי התושבים המתגוררים כאן.
מאחר והעירייה שלנו עשתה את הגבשושיות האלו, היא גם דאגה לכך שנהגים שומרי חוק יוכלו להישמר מפניהן, שלא יגרמו נזק לרכב ולנוסעיו. לכן באו התמרורים ולכן מסמנים כל גבשושית בצבע צהוב, שהנהגים יזהו אותן מראש ויוכלו לנסוע במהירות מותאמת!
את הסיפור הזה מספר מגיד המישרים הג"ר אברהם מרדכי מלאך שליט"א, שמסביר שזהו רק משל.
לא פעם אדם יוצא לעבודה וחושב לעצמו, למה אני צריך לעבור כל כך הרבה ניסיונות בדרך? למה אני צריך בכלל לנסוע בתחבורה ציבורית? למה הקב"ה לא נתן לי עבודה שבה אין צורך בכלל להגיע למקומות כאלו?
כך גם אברך כולל או בחור ישיבה, שלא מבין למה הוא 'זכה' לחברים שמדברים לשון הרע ומציבים אותו בניסיון יומיומי. לא היה עדיף שהקב"ה היה דואג לו לשיבוץ במקום שבו יש רק צדיקים מופלגים כמו שהוא היה רוצה להיות?
התגובה היא שהניסיונות הללו תוכננו מראש. הם לא אירעו במקרה, הקב"ה דואג לנו שיהיו לנו ניסיונות, כדי לכוון אותנו, כדי שנדע להתחזק בלימוד תורה, במוסר, ביראת שמים.
אבל הקב"ה גם נותן לנו את הכלים להישמר מפני היצר הרע. יש לנו עפעפיים כדי לסגור את העיניים, יש לנו תנוכים ואצבעות כדי לסתום את האוזניים, יש לנו שפתיים כדי לחתום את הפה ולא לדבר מה שאסור לדבר.
התפקיד שלנו הוא לנוסע בזהירות, לשמור על עצמנו בקדושה ובטהרה, כי ה'גבשושיות' האלו נועדו עבורנו! הן לא באו להפריע לנו, אלא אדרבה, לרומם אותנו ולהעלות מעלה מעלה.