אחת מן התוכחות שאותן מזכיר משה היא: "ודי זהב" – מעשה העגל. "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: בשביל כסף וזהב שהשפעת לישראל עד שאמרו די, גרם להם לעשות את העגל" (ילקוט שמעוני רמז תשצז).
נמצא, שתמצית דברי התוכחה שאמר משה לעם ישראל היא, שכביכול אינם אשמים כל כך… היה להם זהב רב ולכן הגיעו לעשיית העגל…
מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע
רבי ישראל ויזניצא זצ"ל היה גאון בתורה, וכיהן ברבנות באחת הערים ברומניה. כרב המקום, נטל על עצמו גם את הדאגה לעניי עירו, ועשה זאת באומנות מיוחדת, בהיותו חביב ונימוסי, מקובל על הקהל ובעל דרך ארץ במידה מופלגת. באחד הימים קרא הרב לגבאי שילווה אותו לטיול בחוצות העיר. בדרכם עברו ליד ביתו המפואר של מנהל הבנק העשיר, שנמנה על המשכילים. שלח הרב את הגבאי לדפוק על הדלת, ולשאול אם ייאות להכניסם. הגבאי נקש על הדלת, והמשרת שפתח מיהר להכניסם, הושיבם בכבוד בסלון, ורץ להודיע לבעל הבית, כי רבה הראשי של העיר הגיע לביקור.
הזדרז העשיר ללבוש את חלוקו, ויצא לקבל את פני הרב. התיישב על כסאו, ברך את הרב לשלום, והמתין שיסביר לו את סיבת בואו. אולם הרב שתק ולא הוציא מילה מפיו. שתק גם העשיר והמתין להסברים שלא באו. כך גם הגבאי – שהמהלך כולו היה סתום בעיניו.
כעבור דקות ארוכות רמז העשיר בעיניו לגבאי: מה סיבת הביקור הזה? והגבאי משך בכתפיו: אין הוא יודע. הרב לא שיתף אותו בכלום. לבסוף קם הרב, נפרד מן העשיר לשלום ויצא, כשהעשיר מלווה אותו בכבוד גדול. בפתח בית הרב חש העשיר שהוא אינו מסוגל להתאפק יותר ואמר: "ימחל לי כבוד המרא דאתרא, אך לא הבנתי לשם מה בא לביתי ולא אמר לי מאומה. האם רצה כבודו משהו?".
השיב לו הרב: "באתי לקיים מצוה, וברוך ה' שזכיתי לקיימה".
"איזו מצוה קיים כבוד הרב?" – נמלא מנהל הבנק בסקרנות.
נענה הרב ואמר: "חכמינו ז"ל אמרו, שכשם שיש מצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה ע"ב). באתי אליך וקיימתי את המצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
נבהל העשיר: "יאמר לי כבודו איזה דבר לא שמעתי!".
"מדוע אומר?" – התחייך הרב – "רוצה אני להמשיך לקיים את המצווה שלא לומר דבר שלא נשמע, שכן יודע אני שדברי לא יישמעו!".
"ימחל לי כבודו, אך מניין הביטחון שבאמת לא אשמע? אולי כן אשמע לדברים?" – טען העשיר.
חכך הרב בדעתו, ולבסוף אמר: "טוב, אומר לך. ישנה אלמנה מסכנה שלא שילמה את חובה לבנק, והבנק מתכוון כעת להוציאה מביתה ולמכור את הדירה. האלמנה המסכנה נזרקת לרחוב ממש. צריך למחוק את החוב שיש לה בבנק".
"אני רק מנהל הבנק ולא הבעלים שלו!" – התנצל העשיר – "איך מצפה הרב שאמחק חובות ללקוחות?".
צער עלה על פני הרב: "חבל, חבל, הכשלת אותי! הלא אמרתי לך שתיתן לי להמשיך לקיים את המצווה שלא לומר דבר שלא נשמע. בשביל מה בקשת ממני שאספר לך?!".
הם נפרדו, ובלב העשיר נקרה אכזבת הרב מכישלון קיום המצווה 'שלא לומר דבר שאינו נשמע'… עד שלבסוף גמר בלבו לשלם מכיסו את חובה של האלמנה. הוא הודיע על כך לרב, שכמובן שמח מאד על שלא נכשל באמירת דבר שלא נשמע.
הרי לנו, שגם לאנשים רחוקים אפשר לומר מוסר ולגרום להם לתקן את דרכיהם, אולם דרושה לשם כך חכמה מיחדת. זהו שאמר החכם מכל אדם (משלי ט, ח): "הוכח לחכם ויאהבך" – כשאומרים את הדברים בחכמה ובתבונה, הם נשמעים ומתקבלים. אין ספק, אילו היה הרב מתיישב בבית העשיר, מספר לו את סיפורה של האלמנה ומבקש שיתרום לה ביד רחבה, היה העשיר טוען שאין לו כסף ושהדבר לא מקובל, או במקרה הטוב, משתתף בתרומה סמלית. אך מאחר שפעל בחכמה – דבריו התקבלו.
הוכח תוכיח – אך לא תישא עליו חטא!
גדולי רבותינו שמרו מאד על קיום מצוות "הוכח תוכיח", אולם בד בבד שמרו על כבודם של מקבלי התוכחה, ודאגו שגם אחרים לא ישפילו אותם.
אמרו רבותינו ז"ל (יומא ט ע"ב): "בית מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהיו שונאים זה לזה". הייתה ביניהם שנאה ולא היו מוכנים לוותר זה לזה. הם לא השכילו להבין, כי האדם שמוותר ומוחל לרעהו – הוא עצמו המרוויח הגדול…
תוכחה בעיתוי הנכון
העיתוי לתוכחה גם הוא צריך להיבחר בקפידה. לא כל עת וכל שעה כשרה לתוכחה. בפרקי אבות (ד, יח) שנינו: "אין מרצין לאדם בשעת כעסו". לפעמים אדם מצהיר הצהרות מתלהמות: 'אני לא אתן להם, אני אלך איתם עד הסוף'… ואנשים מסביב מנסים לעצור אותו: 'מה אתה עושה?!'… אך צריך לדעת ש"כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז, ט). אסור להוכיחו באותה עת, והדברים שיאמרו אז לא יועילו כלל. שום תוכחות שבעולם אינן נכנסות ללבו של הכועס. צריך לתת לו זמן להירגע, לשתות כוס קפה ועוגה, ואחרי שהוא שבע ודשן אפשר להתחיל לדבר איתו.
גם אז, צריכים לפעול בחכמה, לדבר איתו על נושאים שונים: איך הילד בתלמוד תורה? הכל בסדר איתו? איזה חסד עשה ה' עמך, כמה ילדים מסתובבים ברחובות, ואותך זכה ה' ביהלומים כאלו… כנראה שאתה חביב לפני ה' יתברך… ודרך אגב להכניס: 'לגבי מה שהיה אתמול, אני חושב שמסכן פלוני… אני יודע שאתה בטוח שהוא אשם, אבל…' וכן הלאה. בחכמה ובתבונה. רק לא בשעה שהוא כועס, שכן אז לא יועיל דבר.
צריך לזכור ש"כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו"! (נדרים כב ע"ב) נורא לחשוב על כך! אדם נכנס לבית המקדש, כלו אפוף קדושה וטהרה, וזוכה לקבל רוח הקודש, אך בשעת כעסו הוא אינו 'סובל' אפילו את השכינה, ואומר כביכול: 'עזוב אותי!…' נורא! לפיכך, אי אפשר להוכיח את האדם בשעת כעס. קודם כל יש להוריד את מפלס הכעס, ורק אז להתחיל לדבר איתו.
תוכחה מתוך אהבה
אמירת תוכחה היא אחד הדברים הקשים, ולא בכדי לא הוכיח משה רבנו את ישראל כל ארבעים שנה שהיו במדבר. לפעמים אנו נחרדים לראות אנשים עושים מעשים מסויימים, אבל לפני שמוכיחים אותם קשות, מומלץ לדבר איתם ולנסות להבין מה הביאם למעשים כאלו. לפעמים התוצאות מפתיעות ובלתי צפויות לחלוטין.
בבחרותי שהיתי בשבת בבית הורי שבטבריה. כשיצאתי בשבת בבוקר מן התפילה בבית כנסת, הבחנתי באחד האנשים שהתפלל אתנו עומד ומשקה את גינתו. הזדעזעתי. יהודי שהתפלל בבית כנסת משקה את הגינה שלו ביום השבת!
יכולתי לצעוק עליו: "שוטה שבעולם! מגיע לך סקילה! אתה משקה גינה ביום השבת!". אך חס וחלילה! לא כך מוכיחים!
עברתי לידו ואמרתי לו: "שבת שלום! שמחתי לראותך בבית הכנסת!".
הוא חייך והחזיר לי ברכת שבת שלום. ואני המשכתי בעדינות: "אתה יודע, ישנה הלכה בעניין השקיה בשבת… זה דומה לאדם שזורע בשבת".
הוא מיד אמר: "חס וחלילה. אני יודע שאסור לזרוע, אני רק משקה… מסכנים הפרחים, בחום הזה, ארבעים מעלות, הם עלולים להתייבש… אני לא עושה כלום, רק משקה אותם קצת, שלא ימותו"…
הוא דיבר בתמימות כזו, שהוציאה אותי מדעתי… הוא היה בטוח שהוא שומר שבת למהדרין. הרי הוא הולך לבית כנסת, עושה קידוש ואוכל חמין, ורק קצת משקה שלא ימותו הפרחים…
אמרתי לו: "אתה רוצה שהפרחים יחיו ואתה תמות? מה קרה לך? אתה הרי ממית את עצמך!".
היהודי הזמין אותי להיכנס לביתו, להסביר יותר. נכנסתי והתחלתי לדבר אתו. התברר שהוא כלל לא ידע שאסור להשקות. "תאמין לי שלא ידעתי!", הוא התנצל, "אני שומר שבת ולא מדליק אפילו חשמל. לא ידעתי שיש איסור כזה"… למדנו את ההלכות הללו, והוא כל כך הודה לי. בסופו של דבר הוא הבין שזה אסור, אבל הכל היה מתוך נעימות, ולא בצורה שהייתה גורמת לו להגיב: "אתה לא תאמר לי מה לעשות"… ואיך הגעתי לזה? על ידי שברכתיו בברכת 'שבת שלום' באופן מכובד.
כשיודעים איך לדבר אל אותם יהודים רחוקים, ומדברים אליהם מתוך אהבה וכבוד – זוכים לקרבם. אין ספק, שיש הרבה דרכים לתוכחות, אבל אצלנו התוכחות בדרך הזו מתקבלות ומצליחות יותר, משום שהיהודים שאנחנו מתעסקים איתם אינם יהודים כופרים, אלא יהודים שיש להם אמונה רדומה בלב, שרק צריך להעיר אותה. "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה"… (שיר השירים ב, ז)
זכורני שברחוב הסמוך היה נהג אוטובוס של חיילים. באופן קבוע הוא היה נוסע בשבת ברחוב לאחר השיעור שהייתי מוסר, כשהבחורים היו מלווים אותי הביתה. כשראו הבחורים שדבר זה חוזר על עצמו מספר פעמים, התרגז אחד הבחורים וצעק לעברו: "חילול שבת! תסתלק מפה!".
הנהג התרגז, הוציא את האקדח, טען אותו וקרא לעבר הבחורים: "מי שיתקרב אליי – אירה בו!". מיד הרגעתי את הבחורים, נגשתי לנהג ואמרתי לו: "שבת שלום! ה' יחזיר בתשובה את כל עמו ישראל". ולא תאמינו, כיום אותו נהג הוא יהודי ירא שמים בתכלית, ובניו לומדים בישיבות. עד כדי כך.
(מתוך 'משכני אחריך)