"וזאת התרומה"
מקרה מוזר התרחש בירושלים עיר הקודש ת"ו, שנלמד מטיב מעשה זה, עד כמה צריך לדון את כל האדם ממש לכף זכות.
באחת מן הישיבות הקדושות נשא המשגיח החשוב שליט"א, שיחה מוסרית בנושא קטנות ושפלות האדם והמסתעף מזה. בין הדברים נסבה ההרצאה על קטנותו היחסית של כדור הארץ, לעומת כל הגלקסיה ולעומת כל שאר הגלקסיות שמסביבנו וכו'. בתוך דבריו הזכיר המשגיח את התופעה הידועה, של גלגול גלגל הכספים, שהרי הכסף אינו דבר עומד וכל הכסף שיש בעולם מסתובב מאדם זה לאדם אחר, ושוב חוזר חלילה, אותו כסף לאותם אנשים, עולם קטן המסתובב וחוזר חלילה.
אחד הבחורים שישב באותו "ועד", נהנה מאוד מן השיחה ומן המשלים היפים, ולאחר ההרצאה ניצת בו רעיון משונה מעט… לבדוק בעצמו את אמיתת הדבר שהזכיר המשגיח בענין הכסף. הוא החל, אפוא, לרשום על כל שטר של כסף שעבר תחת ידו, סימן אישי זעיר עם תאריך. הוא הסתיר זאת בפינה נסתרת שמאחורי השטר, כדי לבדוק מתי יסתובב הגלגל ויחזור אליו שוב אותו השטר… ואכן הוא היה מוצא הרבה, ולפעמים אף אחר חודשים רבים, את אותם שטרות שהתגלגלו שוב ובאו לידו, פעמים אף חזרו לידיו שטרותיו בכמה גלגולים… בכל פעם שחזר אליו אותו השטר, הטביע בו שוב את חותמו עם התאריך בו קיבלו לידיו…
ברבות הימים, הפך מנהג זה אצל הבחור כמין 'תחביב' (הובי), ומעין משחק, כל חבריו כבר ידעו שכל שטר שיבוא לידו יזכה לסימן חותמו האישי.
הימים חלפו במהרה, והנה הגיע זמנו של הבחור להקים בית בישראל, הוא נישא בשעה טובה ומוצלחת לבחורה מיוחדת שהתאימה לו מאד. היא היתה בת יחידה לאמה, הם נישאו בכבוד ובשמחה, וקיבלו את כל צרכיהם בשלמות, כמנהג בעלי בתים חשובים, מאחר שגם הוריו היו אמידים וגם אם הכלה האלמנה היתה בעלת אמצעים, הם רכשו דירה די יוקרתית סמוך לאמא – החותנת החשובה, ומאד נהנו בקרבתה.
*
ערב אחד בתקופה שלאחר הנישואין עלה האם החותנת לביקור קצר בבית בתה וחתנה. היא הביאה עמה תבשיל טעים ומיוחד שהכינה להם לארוחת הערב. תוך כדי שיחתה עם ביתה, מקבלת היא שיחת 'פלאפון' דחופה מחברתה הקרובה, ששאלה אם היא יכולה להתלוות אליה מידית למכירת חיסול, במחירים מוזלים במיוחד, כיון שנודע לה כעת שזה הערב האחרון למכירה. היא נענתה להזמנה ברצון, והן סיכמו ביניהן להיפגש בבית החברה בתוך כמחצית השעה.
האם רצתה, אפוא, ללכת ישירות לבית חברתה, אבל כשמשמשה בתיקה ראתה שחסרים לה מעט מזומנים, לנסיעות וקניות וכו', ושאלה את חתנה אם יש לו אולי להלוות לה מאה שקלים. החתן הנחמד נענה בשמחה, והוציא על אתר מארנקו שטר של מאה שקלים, תוך כדי שהוא פולט לאשתו בקריצת עין שובבה: "נראה מתי זה יחזור!". הוא לא שם לב שגם האם/החותנת שמעה את דבריו, הגיש לה את הכסף והיא פנתה לדרכה באמירת 'שלום' חפוזה.
למחרת, כשהגיעו הזוג הצעיר לארוחת הצהרים, כדרכם מידי יום, ראתה הבת את פני אמה, והנה אין פניה כתמול שלשום. היא נראתה עצובה ומתנכרת, היא הזדרזה מאד לסיים להגיש את הארוחה, ופרשה לחדרה למנוחה. חשבה הבת שמא מקרה הוא, והיא לא חשה בטוב. אבל משחזר הדבר על עצמו כמה ימים, הבינה הבת שיש דברים בגו, הנה אמא מסתובבת זה כמה ימים בהתנכרות אליהם, על שאלותיהם עונה בקרירות מופגנת, והיה ניכר שמשהו מעיק עליה מאד.
כשהלך בעלה לכולל, נשארה הבת קמעא בבית אמה, ובזהירות ניסתה לגלות מה מעיק על ליבה. היא ניגשה אליה ושאלה ברכות: "אמא מה מעיק עליך? מה מכעיס אותך? מדוע את כל כך רוגזת?"
מתחילה התחמקה האם, ולא רצתה לגלות את מסתרי ליבה. אך לאחר שהפצירה בה הבת שוב ושוב, פתחה האם את פיה, ואמרה: "נראה לך שזו התנהגות יפה מצד בעלך? הוא מתנהג אלי מאד לא יפה!".
הבת נדהמה מאד! הרי הוא העריך וכיבד כל העת את אמה עד מאד, והוא אדם טוב ונחמד, ולא ראתה מעולם שהוא מזלזל בה חלילה. אבל היא הבינה שהיה כנראה משהו שאמה נעלבה ממנו מאד. היא ניסתה לרענן את זיכרונה, ולא הצליחה לגלות שום מקרה שאולי דיבר בעלה בצורה לא מכובדת לאמה. ובהיות שראתה שאמה מאד נפגעה ממנו, הרגישה צורך דחוף לברר מה קרה ביניהם. היא החלה לשאול ולברר פרטים נוספים אצל אמה מה היה ומתי.
כשראתה האם את פליאתה, תמהה בקול: "וכי לא ראית? הרי גם את בעצמך עמדת שם! כשביקשתי ממנו הלוואה קטנה של מאה שקלים בלבד, והוא לא נתן בי שום אמון, ולחש באוזנך 'נראה מתי זה יחזור'… וכי זה מה שמגיע לי לאחר שהשקעתי בשבילכם את כל חיי, בקניית הדירה היקרה והרהיטים, ושאר הוצאות החתונה המפוארת, שהסתכמו בכמה עשרות אלפי דולרים טבין ותקילין? גם הוא נהנה מהם יפה מאד! ועתה בשביל הלוואה קטנה של מאה שקלים, הוא לא נותן בי אמון, ושואל מתי זה יחזור?"
"דעי לך בתי!", סיכמה האם בכעס מופגן, "שאני נפגעתי עד עמקי נשמתי, ואיני יכולה לחזור על כך לסדר היום!".
כששמעה הבת במה דברים אמורים, החלה פתאום לצחוק ולצחוק, עד שלא יכולה היתה לעצור ברוחה… והאמא עומדת בצד משתאה, לשחוק זה מהו? "אני עומדת נעלבת ופגועה וכאובה ואת צוחקת ממני? מה מצחיק כאן?", תהתה האם.
משנרגעה הבת מצחוקה, פנתה לאמה ואמרה לה: "סלחי לי אמא יקרה! את פשוט לא הבנת כלל מה הוא אמר, הוא בכלל לא התכוון אליך! בעלי הנחמד, שיהיה בריא, יש לו תחביב כבר כמה שנים, לסמן כל כסף שמגיע לידו, כדי לבדוק מתי הוא יחזור שוב לידיו. ועל כך אמר לי, 'נראה בשטר זה שעכשיו יוצא מתחת ידינו, מתי הוא יחזור אלינו'… ואת שעמדת בצד והאזנת – לא הבנת כלל את המדובר, ופרשת לעצמך לא נכון, עד שנפגעת בחינם עד עמקי נשמתך"…
מאז אותו מקרה מסתובבת האם האלמנה, ומספרת בכל מקום את המקרה המדהים הזה, כדי ללמד עד היכן מגיעה החובה לדון את האדם לכף זכות. וכלשון משנתנו (אבות פ"א מ"ו): "והווי דן את כל האדם לכף זכות", את כל האדם ממש, כי לעולם אי אפשר לדעת מה כוונתו, ומה מעלה על ליבו במשפט שכזה, למה התכון מי שאמרו…
וכבר מצינו בחז"ל כמה מקרים מדהימים כיוצא בטיב מעשה זה, ממה שצריך לדון תמיד לכף זכות, אף בדברים הנראים לכאורה כרחוקים. עיין היטב אבות דרבי נתן (פרק שמיני), ובגמרא שבת (דף קכז ע"ב) ועוד.
(מתוך 'טיב המעשיות')