סח פעם רבינו על אווירת השבת המיוחדת השוררת בחוצות העיר בני-ברק, והשפעתה הברוכה על תושביה, ואמר: "הלא אמרו חז"ל (בר"ר מד, א) 'לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות'. המצוות מצרפות ומזככות את הבריות – כשיש ציבור שלם השומר את השבת כדת, הרי שהכל נראה מיוחד, זך וצרוף…".
אברך נכנס לרבינו ושאלה בפיו: הוצע לו לרכוש דירה במחיר מוזל, אלא שרוב תושבי אותו איזור אינם שומרי תורה ומצוות, והשבת מתחללת בו בראש חוצות.
שלל רבינו את ההצעה, באומרו: "על ידי ראיית חילול שבת, קדושת השבת מזדלזלת, ומעלתה מתקררת בנפש הרואה, רחמנא ליצלן”.
אלא שאותו אברך, טען ואמר: "אחי גם הוא מתגורר בסביבה כיוצא בה, ולדבריו אין הדבר מפריע לו כלל וכלל. הוא מסתגר בביתו, משתדל שלא לצאת החוצה שלא לצורך, ואף תריסי החלונות הפונים אל הכביש מוגפים".
אך רבינו לא השתכנע, ואמר: "אין זה כך! אחיך פשוט התרגל לחילול שבת, והושפע מן הסביבה".
הוסיף רבינו ואמר בכנותו האופיינית: "מעצמי יודעני שכך הוא! ילדותי עברה עלי בעיירה וולוז'ין, אף שלא כל תושביה נמנו על שומרי תורה ומצוות, מכל מקום חילול שבת בפרהסיא לא היה שם כלל וכלל. היו אמנם סַפָרִים שהאריכו במלאכתם, והרב היה צריך לדחוק בהם לסגור את חנותם טרם יעריב היום ותכנס השבת, אבל חילול שבת בפרהסיא לא היה. והנה, בבואי ללמוד בוילנא, בשבת הראשונה שיצאתי לרחובה של עיר, הבחנתי לתדהמתי בקיוסק פתוח, ואשה זקנה יהודיה מוכרת בו. הייתי אחוז הלם, כל גופי רעד ושערות ראשי סמרו… נו, ומה קרה לאחר כמה שבועות? הייתי חולף על פני הקיוסק הפתוח לרווחה מתוך הרגל והשלמה עם המצב…".
היה זה בשנים הראשונות בהן שימש רבינו כר"מ
היה זה בשנים הראשונות בהן שימש רבינו כר"מ בישיבת 'תפארת ציון', והוא אז אברך צעיר לימים. בשבת בצהרים – בשעות המנוחה, הלכו קבוצת בחורים מהישיבה וטיילו להנאתם ברחובות בני ברק. הם הרחיקו לכת והגיעו עד לרמת גן הסמוכה, ובדרכם נתקלו במגרש משחקים שהתנהל בו באותה עת משחק תוך כדי חילול שבת. מתוך סקרנות נעמדו שם דקות אחדות והביטו במשחקים.
ביום ראשון בבוקר, החל רבינו במסירת שיעורו כדרכו, מתוך חמימות והתלהבות. ולפתע – – – רבינו פורץ בבכי… היה זה בכי של כאב עמוק, בכי ממושך שלא הצליחו להפסיקו במשך דקות ארוכות.
נבהלו התלמידים, ושאלוהו מה קרה? שמא אינו חש בטוב? האם למהר ולהזעיק רופא?
ורבינו עונה להם: "ודאי שכואב לי! אבל רק אתם יכולים להיות הרופאים…".
עוד התלמידים תמהים ולא מבינים, ורבינו פרץ בגערה שניקזה עמה כאב עצום: "איך יתכן שבחורי ישיבה יורדים עד לדיוטא תחתונה שכזו – נעמדים וצופים במשחק של חילול שבת?! לא רק שלא ממהרים לברוח מהמקום אלא עוד עומדים ומביטים?! – – – ".
ובקול רועד ונשנק מבכי התאונן על ירידת הדורות – "הלא אני וחברי מן הישיבה, היינו נזהרים מסרך רחוק של חילול שבת, וכמה מסרנו את נפשנו על כך…"
כך דיבר רבינו מכאב לב, כשבכיו אינו פוסק כל הזמן עד שנגע הדבר בלב אותם תלמידים שהשתתפו באותו טיול, וגם הם פרצו בבכי והזילו דמעות כמים.
כשראה רבינו את לבם הנשבר, והכיר על פניהם כי מבינים הם את חומרת מעשיהם ולא ישובו לכסלה עוד – נרגע רבינו, והרגיע גם את אותם תלמידים כשהוא מורה להם דרך תשובה – ולאט לאט שב סבר פניו המאירות לקדמותו, כשהוא ממשיך בשיעור כהרגלו.
(מתוך הספר 'רבי מיכל יהודה')