יוחנן וסרמן
באחרונה יצא לי לנסוע באוטובוס וללמוד תוך כדי קטע ב'מסילת ישרים'.
בטח תשאלו, נו… מה הוא מתלהב? אנחנו כבר למדנו את כל הש"ס באוטובוס… הוא למד קטע אחד מתוך ההקדמה לספר אחד והוא כבר מרגיש שהוא אינו מצליח לכלוא את רגשותיו, ומפרסם זאת ברבים???
האמת שאתם צודקים, ובאמת לא הייתי מספר לכם על כך, עובדה. אני כבר סיימתי את כל הש"ס פעמיים באוטובוסים, ואף לא רמזתי לכם על כך…
אז למה הפעם אני כן מספר לכם?
כי לא החזקתי ביד ספר וגם לא קראתי את ההקדמה בעל פה, אני פשוט קיימתי אותה בעצמי, בשעה שפלגי זיעה ניגרו ממצחי תחת השמש הקופחת בשעת צהרים מוקדמת של יום שישי קייצי במיוחד.
אז זה הלך ככה: הייתי צריך לנסוע לאיזו חנות כדי לקנות משהו, והזמן היחיד שעמד לרשותי היה ביום שישי.
מטבעי אני אוהב לעשות כל דבר רגע אחרי הרגע האחרון, אבל הפעם החלטתי לזרז את עצמי ולהקדים ככל האפשר, כי בשעות הצהרים של יום שישי, הרחובות הופכים עמוסים והכבישים הופכים פקוקים מהרגע שהילדים משתחררים בחדווה מבית תלמודם, ועד שאחרון הזוגות הצעירים בעיר עולה אל האוטובוס שלוקח אותם לשבת אצל השוויגער.
בקיצור, הצלחתי לצאת מוקדם יחסית, כשהצהרים עוד היו בתחילתם, קניתי מה שהייתי צריך לקנות (אני לא אספר לכם מה זה, כדי לשמור על המתח…), עברתי את הכביש, חיכיתי בתחנה, ומהר מאוד הגיע האוטובוס הפנימי שאמור היה להחזיר אותי עד לתחנה הסמוכה לביתי נאווה קודש.
אני עולה, מתקף את הרב קו, מתיישב על מקומי והאוטובוס פותח בדהרה כדרכם של נהגים מבני ישמעאל שכל פעולותיהם במלאכת הנהיגה חדות ופזיזות.
אני בקושי מצליח לתפוס את הנשימה, וקול סירנה נשמע הולך ומתקרב. אופנוע של הצלה נוסע במהירות, עוקף את האוטובוס הדוהר, ובמוחי עוברת לה מחשבה: 'אוי, רק שזאת לא תאונה כאן בהמשך הכביש. כי אם כן, אנחנו ניתקע פה להרבה מאוד זמן…'
אמרתי פרק תהילים לרפואתו של הפצוע או החולה או מי שזה לא יהיה, וגם להצלחתי שיצליח ה' דרכי ושיתברר שהתאונה היא ברחוב המקביל כדי שהתוכניות שלי לא ישתבשו…
שלא תחשבו שאין לי מצפון. דווקא יש לי, והוא התחיל להתעורר.
יש שם איזה ילד או מבוגר שאולי נדרס ונפצע, וכל מה שאתה חושב זה על התוכניות שלך שלא ישתבשו? אתה לא מתבייש???
אבל אל דאגה, אני והמצפון שלי מכירים זה את זה מצוין. הוא מתחיל להציק, ואני עם הרגל שלי מוריד לו את הראש, שלא יתקומם עלי פתאום.
עוברות שלושים שניות נוספות של דהרה ו… האוטובוס אכן נעצר. אבל מה זה נעצר? כמעט דומם מנוע! הוא לא זז אפילו מילימטר. דקה ועוד דקה עוברת, הסירנות עולות מכל כיוון, וכולם מבינים שאכן קרה משהו בהמשך.
בשלב זה הנהג פותח את הדלתות ומי שרוצה יוצא ועובר להליכה רגלית.
גם אני בחרתי באופציה הזאת.
אני צועד וצועד, בידי שקית עם הדברים שקניתי (ושאתם לא יודעים מה הם) ו… הנה ההתגודדות ממש מול עיני.
עומדים שם זוג הורים, ופוכרים את ידיהם בחוסר אונים. כונני הצלה מכל הארגונים וגם כל סוגי האפודים הזוהרים, פועלים יחד להצלת חיים.
יהודי רגיש וירא שמים נעמד בצד ומנסה לארגן מניין לתפילה.
ואני… המצפון שלי התעורר שוב והפעם הוא הוריד לי את הראש. הוא התגבר עלי.
אם עד עכשיו לא הסחתי דעת אפילו לרגע מהתוכניות שלי שעומדות להשתבש, הפעם הכל התהפך. את עיקר תשומת הלב שלי תפס המקרה המצער הזה. הרגשתי נורא. התפללתי בדמעות.
בסופו של דבר, התוכניות שלי כמעט לא השתבשו, רק קצת, אבל מצב הרוח שלי כבר לא חזר לעצמו באותו יום. רק כניסת השבת השכיחה ממני את המראה הנורא שנשקף מעיניו של האב המודאג.
חשבתי על זה לאחר מכן, ותהיתי ביני ובין עצמי מה השתנה.
הרי מהרגע ששמעתי את הסירנה הראשונה כבר ידעתי שכנראה יש כאן ילד או מבוגר שקרה לו משהו.
ובכל זאת, זה רק בקושי גירד לי את המצפון. הייתי שקוע בעצמי וחשבתי רק על התוכניות שלי שעלולות להשתבש.
כשראיתי את ההורים עומדים שם כך, ואת כונני ההצלה משלבים ידיים במאמץ משותף להציל חיים, זה הרי לא חידש לי דבר. ידעתי שזה פחות או יותר מה שגורם לכל הפקק הזה.
אז למה כל המצב רוח שלי השתנה, למה כל הדאגה שלי עברה ברגע אחד מדאגה מפני שיבוש התוכנית, והפכה לדאגה אמיתית וכנה לילד הפצוע שאין לי מושג מה קרה לו ואני אפילו לא יודע אם זה ילד או ילדה?
אז זהו, בשביל להבין את זה צריכים ללמוד את הקטע הראשון בהקדמה של ה'מסילת ישרים'.
"אמר המחבר: החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תמצא ברוב דברי, אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה. על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה".
כלומר, יש דברים שנמצאים בתודעה, אנחנו יודעים שהם קיימים ושהם נכונים, אבל הם לא נמצאים במודעות. אנחנו לא חיים אותם ולא חווים אותם כרגע ולכן הם נשכחים כביכול ופחות מעניינים אותנו.
אם אנחנו חוזרים על דברי המוסר שוב ושוב, אנחנו מציפים את הדברים אל הרף הגבוה יותר של התודעה, ועכשיו הם מחייבים אותנו, ונמצאים כל הזמן בזיכרון שלנו.
כשאני שומע סירנה של רכב הצלה חולף, אני בקושי שם לב שיש מישהו במצוקה. כשהוא עוקף את האוטובוס שבו אני יושב, ואני מבין שיש סיכוי שאני אתקע בפקק, זה מתחיל לגרד לי את התודעה, וכשאני רואה מול העיניים שלי את המחזה המזעזע, זה מציף לגמרי את התודעה, וקשה לי לשכוח את זה שעות רבות לאחר מכן.
זאת הנקודה שהתחדדה אצלי הפעם, כשצעדתי ובידי שקית עם פיצוחים טריים לשבת (אופס…), וזה מה שגרם לי להחליט שהגיע הזמן לחזור וללמוד מסילת ישרים בפרט וספרי מוסר בכלל, באופן יומיומי.