"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה'" (כ"ה, כ"א)
ויעתר – הרבה והפציר בתפילה (רש"י)
מידת הקדוש ברוך אינה כמידת בשר ודם. מידת בשר ודם, כאשר יבקש ממנו חברו דבר והוא אינו חפץ להיענות לבקשה, ככל שירבה לבקש, להפציר ולהתחנן, הרי הוא מטריחו ומכביד עליו. ואילו מידת הקדוש ברוך הוא אינה כן, אדרבה, זהו רצונו שנרבה ונפציר בתחינות ובקשות, כיצחק אבינו שהקב"ה נעתר לתפילתו אחר שהרבה והפציר בתפילה.
כמו כן מצינו בגמרא (ברכות לב:) "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר 'קוה אל ה' ויאמץ לבך וקוה אל ה'".
ומבאר הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, ששורש ההבדל בין מידות מנוגדות אלו הוא בתכלית מהות הבקשה. ונבאר: ה'בקשה' אצל בני האדם נועדה כדי להשיג את בקשת המבקש, ולכן כאשר אינו ממלא את בקשתו הרי זה משום שאינו חפץ לעשות כן. אם כן מה יועילו בקשות חוזרות ונשנות? הרי רצונו הפנימי לא ישתנה! אדרבה, ככל שמרבה המבקש בהפצרות ותחינות, פועל הוא נגד רצונו של מי שמבקש ממנו ומצטייר בעיניו כמטריח ומכביד.
מה שאין כן אצל הקב"ה, רצונו לתת ולהעניק לברואיו את כל הטוב שבעולם, ואין גבול לחסדיו יתברך, ומה שהוא מחסר מהאדם ואינו נותן לו מיד אין זה משום שאין רצונו ית' לתת לו, אלא חפץ הוא בבקשה עצמה כדי שהיא תישמע על ידו ועל ידי זה יתקרב האדם אל קונו.
נמצא, שאצל בני בשר ודם הבקשה היא אמצעי למילוי הבקשה, ואם אינו חפץ לתת כמטרד תיחשב. אבל אצל הקב"ה החפץ להעניק ולתת, הבקשה היא אמצעי להתקרבות אליו, וככל שמרבה בתפילות ותחינות מקיים הוא את רצונו, מתקרב אליו ומתדבק בו.
***
חרפת רעב הייתה מנת חלקם של תושבי אירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה. אנשים רבים סבלו מתת־תזונה נוראית, ביניהם ילדים וזקנים שחלו במחלות קשות, בעקבות המחסור הנורא במזון בסיסי וחיוני.
ילד קטן חלה אנושות בעקבות הרעב ומצבו הלך והתדרדר. חבריו באו לבקרו בביתו, וכאשר נכנסו והתקרבו אל מיטתו שאל הילד את אביו: "מי הם?", "אלו חבריך מהכיתה!", ענה לו האב בצער. הוא ידע שמחלתו של בנו השפיעה על מוחו והוא מתקשה לזהות את חבריו. לאחר כמה ימים, כאשר אחיו עמד ליד מיטתו, שוב שאל הילד את אביו: "אבא, מי זה?". רכן האב לעבר מיטתו ולחש באוזנו: "זה אחיך! בני היקר!". עבר שבוע אחד, והנה כשעמד האב ליד מיטת בנו הביט בו הילד בעיניים טרוטות וחולות ושאל בקול ענות חלושה: "מי אתה?". הביט האב לעבר בנו ברחמים, וכשדמעות ניגרות מעיניו השיב לו: "ילדי שלי, אני אבא שלך…!".
בליבה של שיחת מוסר תיאר ברגש הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל סיפור זה ואמר: "כשם שהגוף זקוק למזון גשמי כך זקוקה הנפש למזון רוחני. וכשם שרעב ומחסור במזון גשמי עלולים לגרום לילד שלא יזהה את אביו מולידו, כך רעב ומחסור במזון רוחני עלולים לגרום חלילה לאדם שלא יכיר את אביו שבשמים.
"המזון הרוחני", זעק המשגיח, "המזין את הנפש ומקרב את האדם לאביו שבשמים, הלוא היא התפילה! שלוש פעמים ביום ניצב אדם לפני קונו, מתחנן ומבקש על צרכיו, מזין את נפשו ומתקרב אליו יתברך".
***
מעשה בבחור ישיבה ששב בסוף הזמן מישיבתו שבליטא אל ביתו. בדרך עז היה חפצו לעבור דרך 'ראדין' ולהתברך ממרנא ה'חפץ חיים' זי"ע. בהיותו ברכבת פגש באדם הדור פנים ששאלו להיכן פניו מועדות. "לראדין", ענה הבחור. "גם אני נוסע לראדין", אמר לו האיש, ופתח בשיחה אשר במהלכה הובהר לבחור כי בן שיחו הינו הגאון רבי צבי לוינסון זצ"ל, חתנו של ה'חפץ חיים'. שמח הבחור ע"כ מאוד וביקש ממנו שיכניס אותו אל ה'חפץ חיים'.
כאשר הגיעה הרכבת ל'ראדין' כבר היתה השעה מאוחרת, ומשלא היה לבחור מקום ללון הזמינו ר' צבי לביתו. לאחר שהכין לו ארוחה חמה ומזינה הציע לו ר' צבי מיטה ופרש עליה כר וכסת.
עייף ומותש מטלטולי הדרך, כאשר בחוץ שרר קור מקפיא עצמות, נכנס הבחור למיטה והתחמם תחת השמיכה החמה. לפתע נזכר כי עדיין לא התפלל תפילת ערבית, אך הוא נחרד מהמחשבה כי עליו לצאת מהשמיכה אל הקור המצמית, ובלבו אמר כי יעשה זאת בעוד כמה רגעים, לאחר שעצמותיו יתחממו קמעה.
עייפותו גברה והוא שקע בשינה עמוקה שנמשכה עד הבוקר כשהקיצו ר' צבי לתפילת שחרית, ותפילת ערבית של אמש פרחה כליל מזיכרונו.
לאחר תפילת שחרית ואכילת פת שחרית לקחו ר' צבי אל מרן ה'חפץ חיים' זי"ע. בטרם הספיק הבחור לפתוח את פיו אמר לו ה'חפץ חיים': "בעבר, כאשר הייתה עשירות גדולה ברוסיה, לו היה נופל לאדם מטבע של כסף מכיסו לא היה טורח להתכופף ולהרימה. אך בימים אלו, שהעשירות פחתה והעניות תפסה את מקומה, אם ייפול לאדם אף פרוטה של נחושת תיכף ימהר לחזר אחריה ולהשיבה אליו. כי במצב כזה, אף סכום פעוט לממון רב ייחשב".
התפלא הבחור מאוד, מה כוונת ה'חפץ חיים' בדבריו? מדוע יספר לו עתה סיפורי מעשיות? והנה, ה'חפץ חיים' המשיך את דבריו: "כשהיו ישראל על אדמתם ובית המקדש על מכונו, כהנים בעבודתם, לוויים בדוכנם וישראל במעמדם – כביכול היתה עשירות בעולם העליון – לא היתה נחשבת כל כך תפילת מעריב של בחור פלוני. אולם עתה בימינו, כשהחושך יכסה ארץ ונתמעטו שומרי התורה והמצוות, וכביכול יש עניות ומחסור בעולם העליון, הרי אפילו תפילה אחת של בחור יש לה חשיבות גדולה ולא מוותרים עליה בקלות בשמים…".
מיד נזכר הבחור בתפילת ערבית ששכח אמש, והבין את שאמר ה'חפץ חיים' ברוח קדשו…