מגיד המישרים הג"ר אליעזר יוטקובסקי שליט"א
"כי תבוא אל הארץ"
הוא מתגורר בארה"ב, באחת השכונות היהודיות בניו יורק, שם הקים משפחה לתפארת, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, כולם הולכים בדרך ה'. מדי יום בצהרים הוא לומד עם בנו, ובכל ערב הוא זוכה ללמוד עם נכד אחר, בשבתות הם מתארחים אצלו והוא מדבר איתם על תורה ויראת שמים, ממש מנהל משפחה לתפארת.
אבל בלבו של אותו יהודי מקנן רצון עז לעלות לארץ ישראל. הוא כמובן לא יכול להעביר איתו את כל המשפחה, עשרה ילדים נשואים יש לו, כולם נשואים למשפחות אמריקאיות, הם מושרשים חזק מאוד בארה"ב ולא יכולים לעלות לארץ ישראל.
שאלה: האם יש עניין שאותו יהודי יעזוב את הכל ויעבור לארץ הקודש כדי להרוויח את המצוות התלויות בארץ, כשעל ידי זה הוא מפסיד את כל המצוות שהוא מקיים בחו"ל כשהוא מדריך את בניו ונכדיו בדרך התורה? או שאולי עדיף שיישאר שם ויעשה את המוטל עליו, מבלי לחפש הרפתקאות ומעבר לארץ הקודש?
תשובה: ה'פלא יועץ' בערך 'ארץ ישראל' מורה שאנשים צעירים לא יעלו לארץ הקודש, בגלל שבתקופתו היה בארץ רעב גדול, ומחלות שונות השתוללו והפילו חללים בקרב היהודים שהתגוררו כאן.
אבל, מוסיף ה'פלא יועץ', שאנשים מבוגרים שכבר אינן צריכים לגדל את ילדיהם וכבר השלימו את החלק הזה בחייהם, יכולים ואפילו רצוי שיעלו כדי לחונן את עפרה של ארץ הקודש.
ובערך 'צדקה' כותב ה'פלא יועץ כדהלן: "ובכלל אמרם "חייך קודמין" הוא, שימכר קרקעות ומטלטלין ויכלכל את שיבתו, ויזכה נפשו לשכן כבוד בארץ הקדש, ויטול חלק בראש לשלח לעולם הבא מעדנים לנפשו, ואל יחוש כל כך על בניו להניח להם כל חילו, כי אדם קרוב אצל עצמו וחייו קודמים".
ולענייננו, הדבר תלוי כמובן בשאלה עד כמה שהותו של היהודי בחו"ל חשובה למשפחתו, וכמובן שאם הוא עדיין מדריך את בני המשפחה ויש לו השפעה עליהם, זה לא דומה למי שחי את חייו והילדים באים לבקר אותו אחת לתקופה.
ומעשה היה עם מרנא החפץ חיים שהשתוקק מאוד לעלות לארץ הקודש, ואפילו רכש דירה בפתח תקוה, כדי להתגורר בה.
החפץ חיים אפילו ארז את מטלטליו וכבר שם לדרך פעמיו, אבל לא אסתייעא מילתא, והוא נאלץ לחזור על עקבותיו, והיה מיצר מאוד על כך שלא זכה לעלות לארץ הקודש באחרית ימיו.
אמרו לו למרנא החפץ חיים שזה דווקא טוב שהוא נשאר בראדין, כי הנוכחות שלו חשובה והוא יכול להשפיע על תושבי כל האזור שילכו בדרך הישר. ענה מרנא החפץ חיים שזה היה נכון לתקופה קודמת, כשהיה צעיר יותר, אבל עכשיו הוא כבר זקן ושבע ימים, הוא מתקשה מאוד לצאת ולבוא ולכן כבר אין לו השפעה רבה על הסביבה ולכן באמת לא חשש לעזוב את הכל ולעלות לארץ הקודש.
השיבו מקורביו של מרן ואמרו לו "כשסבא יושב בראש השולחן, כל הנכדים והנינים מתנהגים יפה יותר מפני כבודו", כלומר, גם אם החפץ חיים עצמו כבר זקן ואינו פועל להשפיע על הסביבה שלו, עצם הנוכחות שלו יש בה כדי לעורר השפעה… כששמע זאת החפץ חיים קיבל את הדברים, ונחה דעתו.
ולעניין הלכה כל אחד ואחד ישאל את רבותיו כיצד לנהוג, שהרי אין מקרה אחד דומה למשנהו ובוודאי שבנושאים הרי גורל כגון זה צריכים לעשות שאלת חכם ולשמוע לדעת תורה.
ובספר 'השרף מבריסק' מביא מעשה שהיה עם מרן הרב מבריסק זצ"ל, שבמלחמת העולם הראשונה נפגע קשות מהמלחמה כידוע, כולל כמה מבני משפחתו שנספו ל"ע והיתה התלבטות גדולה אם להגר מליטא לארה"ב או לעלות לארץ הקודש.
למעשה כבר סודרו עבור הרב זצ"ל כל המסמכים הנדרשים כדי להגר לארה"ב הוא קיבל את כל האשרות והיתה תוכנית מסודרת עם מסלול נסיעה וזמני הפלגה, אבל בסופו של דבר החליט הרב לעלות דווקא לארץ הקודש.
אמרו לו שאולי בכל זאת כדאי להגיע לארה"ב משום שבה יש שפע גשמי ושירותי רפואה טובים, ואילו בארץ הקודש הוא צפוי לסבול מעוני ומחסור ויש גם מחלות ל"ע.
השיב מרן הרב מבריסק "לילד ירושלמי אחד יש השקפה טהורה יותר מהרבה מאוד אנשים בחוץ לארץ", וציטט בהקשר זה את דבריו המפורסמים של הנשר הגדול, הרמב"ם, ביד החזקה שלו בפרק ו' מהלכות דעות שם כותב הרמב"ם שאדם צריך להתרחק מחברתם של אנשים שאינם הולכים בדרך הישר: "ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אא"כ נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים".
והעיד מרן הגאון רבי משה שפירא זצוק"ל, שלמרות שהרב מבריסק עבר מה שעבר במלחמת העולם הראשונה והמחירים הכבדים ששילם, ועל אף העוני ששרר בביתו בירושלים – השמחה היתה שרויה בביתו באופן תמידי באופן שאי אפשר לתאר. כי אדם שחי על פי התורה ובהתאם להלכה, התורה משמחת אותו ומרוממת אותו מאוד.
ושגור היה על לשונו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, לומר שאברך מכולל פוניבז' שמגדל 12 ילדים עם משכורת מינימלית וחי בדוחק רב, בדרך כלל מלא שמחה הרבה יותר מאנשים אחרים הגרים על אדמת ניכר ולהם מאות מיליוני דולרים, אבל לפעמים השמחה מהם והלאה. והיה מרן אומר שאין לזה הסבר טבעי, אבל כך היא המציאות.
אספר מעשה שהייתי שותף לו
אספר מעשה שהייתי שותף לו: היתה אלמנה שחיה בדחקות גדולה ובכל זאת נתנה מכספה לאחרים, ולימים שימשה דמותה אות ומופת לעזרה לזולת:
במסגרת הפעולות שאני משתדל לעשות כדי לעזור ליהודים ולנשות אברכים להתפרנס בכבוד בדרך של היתר ובאופן שיהיה לכתחילה על פי התורה, אמרו לי פעם שכדאי לפנות למשרד התמ"ת, ולבקש עזרה וסיוע ממשלתי למימון הפעולות.
הגשתי את הבקשה, והוזמנתי לשיחה עם פקיד בכיר במשרד, שאמור היה לבחון את הבקשה ולהחליט אם לאשר אותה או לא. כשראיתי את שמו של הפקיד הזה, שמתי לב ששם המשפחה שלו דומה מאוד לשמו של שופט בכיר, שומר מצוות, שכיהן באותם ימים כשופט בבית המשפט העליון, ולו יש קשרי משפחה עם אבי מורי זצ"ל. עשיתי בירור נוסף, וגיליתי שהפקיד ההוא, הנו אכן בנו של אותו שופט, וממילא יוצא שאנחנו בני דודים שלישיים… עם זאת, לא היתה לי שום היכרות איתו, והבנתי גם שקרבה משפחתית רחוקה כל כך לא יכולה לעזור לי יותר מדי, אלא אדרבה, הוא עוד עלול להחליט שיש פה ניגוד עניינים ולפסול את הבקשה שלי רק כדי שלא יגידו שהוא עזר לקרוב משפחה על חשבון כספי משלם המיסים הישראלי.
הגעתי לאותה פגישה במועד שנקבע עבורי, והבאתי איתי קלסרים והסברים לרוב על הפעילות החשובה שאנחנו עושים כשאנחנו מאתרים מקומות עבודה המתאימים ליהודים חרדיים, לפי רוח התורה ובהתאם לכללי ההלכה, ועל ידי כך עוזרים למשפחות להתפרנס בכבוד בסייעתא דשמיא.
הפקיד שמע אותי ברוב קשב, ולבסוף השיב לי תשובה ארוכה ומתפתלת שממנה הבנתי שני דברים:
הדבר הראשון שהבנתי הוא שהמדינה באמת מאוד מאוד מעוניינת לממן ארגונים העוסקים בשילוב חרדים בשוק העבודה, זה ממש אחת המטרות החשובות של ממשלת ישראל בעידן הנוכחי.
הדבר השני שהבנתי הוא שכל הדאגה הזאת, היא רק אמצעי כדי לשלב את החרדים בשוק העבודה הכללי, 'להטמיע אותם בחברה הישראלית'. אבל מה שאני עושה לא מקדם את המטרה של ממשלת ישראל.
ולכן… הבקשה שלי צפויה להידחות ואני לא אקבל שום סיוע ממשלתי. לא קבוע וגם לא חד פעמי.
הפקיד הבכיר אותת לי שהפגישה הגיעה אל סיומה: "אנחנו נבחן את המסמכים, אבל אני אומר לך מראש שלא תתלה תקוות", הוא אמר לי.
בתגובה שאלתי אותו הם הוא מוכן לשמוע סיפור… "נו, בסדר", אמר בחוסר סבלנות, "אבל תעשה את זה שיהיה קצר, כי יש לי לו"ז עמוס".
"לפני הרבה מאוד שנים, משהו כמו שישים וחמש שנה, הגיע לארץ יהודי שהתגורר לפני כן בארה"ב. הוא היה כבן שבעים, ובא עם משפחה, היו לו אשה וילדים, אבל הוא כבר היה כבן שבעים, בקושי ידע עברית, היתה לו גיבנת ענקית על הגב והוא גם סבל מאסטמה חריפה.
"כמובן שאדם בכזה מצב יתקשה מאוד למצוא עבודה שמכבדת את בעליה. בעבודה פיזית הוא לא יכול היה לעבוד בגלל הגיל והאסטמה, בעבודות פשוטת יותר כמו מוכר בחנות וכו' הוא לא יכול היה לעבוד כי היתה לו גיבנת והוא היה מאוד כפוף, ובכלל, מי מקבל עובד בן 70 לעבוד בבית העסק שלו? מחסום השפה כמובן שלא הקל עליו.
"לאותו יהודי היתה אחות שהתגוררה בבני ברק. היא היתה אלמנה והיה לה בית עם ילדים. את פרנסתה היא היתה מוצאת בניקיון של בתים ומוסדות, עבדה בפרך והרוויחה משכורת צנועה שממנו חיו היא וילדיה.
"בא היהודי לבקר את אחותו וסיפר לה שהוא מאוד מתקשה למצוא עבודה. האחות חשבה ולבסוף היה לה רעיון: 'הגמ"ח של זוננשיין'. פנתה להנהלת הגמ"ח ושאלה אם הם צריכים מנהל חשבונות מצוין שיוכל לנהל להם אתה פנקסים. הם הסכימו בשמחה אבל הסבירו לה שזה בעצם גמ"ח, כאן עובדים בהתנדבות, לא משלמים משכורת.
"אמרה האלמנה שזה בסדר גמור, היא תיתן למנהל הגמ"ח חצי מהמשכורת החודשית שלה, ואת הכסף היה הוא יעניק לאח המבוגר שלי, מבלי לגלות לו שזאת תרומתה של אחותו האוהבת והדואגת.
"וכך עבד הסידור הזה במשך שנים רבות. האחות האלמנה עבדה בפרך כדי לפרנס את עצמה ואת הילדים שלה, ובסופו של כל חודש היתה חותכת חצי מההכנסה שלה ונותנת לאחיה, כי מזה מה שאחים עושים למען אחים".
סיימתי לספר את הסיפור והפקיד ההוא מסתכל עלי בחוסר סבלנות לא מוסתר בכלל: "נו. בסדר. מה אתה רוצה להגיד לי בזה???".
אמרתי לו: "עד יום מותו, אותו יהודי לא ידע שאחותו מימנה אותו! גם הילדים והנכדים שלו לא ידעו על כך דבר וחצי דבר!".
הוא כבר ממש התעצבן עלי: "נו, ואז מה? איך זה קשור אלי, למה אתה מספר לי את כל זה?".
הושטתי לו יד ואמרתי לו: "בגלל שאנחנו קרובי משפחה. וכשסבא שלך עלה לארץ עם גיבנת ענקית ועם אסטמה חריפה ואיש לא רצה להעסיק אותו, סבתא שלי לא התחילה לעשות חשבונות, היא אמרה שאחים עוזרים לאחים שלהם, ופשוט חתכה חצי מהמשכורת שלה כדי שיהיה לו לחם לאכול. עכשיו התור שלך להחזיר לה, יש לך ביד כח וסמכות, אתה יכול לדאוג לתקציב שיסייע לי לעזור להרבה מאוד יהודים למצוא את פרנסתם בכבוד. עליך למלא את החובה המשפחתי שלך".
הפקיד היה המום והסתכל עלי בחוסר אימון: "מה אתה מדבר? זה לא הגיוני. אנחנו לא בני דודים ומעולם לא פגשתי אותך", אבל אני הצעתי לו שיתקשר לאביו השופט הנכבד וישאל אותו אם זה נכון או לא. הוא התקשר, וקיבל בו במקום תשובה שגרמה ללסת שלו להישמט..
"ברגע שהלכת מכאן לשדה הוא השתעל, ופלט את החפץ הזר שנתקע בגרונו. הוא שב לנשום כרגיל ולא אירע לו שום נזק ב"ה".
"והבאת מראשית כל פרי האדמה"
שאלה: בסיומה של שנת השמיטה הקודמת, יצאו כל תושבי בני ברק לרחובה של עיר, כדי להקדים את פני החקלאים שערכו מעין מצעד ניצחון, ונעו ברחובות בני ברק עם טרקטורים, מחרשות וציוד חקלאי מגוון.
היה שם יהודי אחד שבמשך שנים רבות היה לומד בשיעור קבוע בשעה קבועה, והיה עושה כל מאמץ שבעולם שלא לוותר על ההשתתפות בשיעור, וכעת, כשיש מעמד גדול לכבודם שלגיבורי כח עושי דברו, הוא מאוד התלבט מה קודם למה, הקביעות של השיעור או הקבלת פני החקלאים ששמרו על משמרת השמיטה ועמדו בניסיון הגדול.
תשובה: על פניו יש לוותר על הקביעות וללכת לקבל את פני החקלאים כי חביבה מצווה בשעתה, וכבר פסק רבינו הרמב"ם בפרק ד' מהלכות ביכורים, הלכה יז, שבשעה שבאו מביאי הביכורים בשערי ירושלים: "כל בעלי אומניות שבירושלים עומדין מפניהם ושואלין בשלומן אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום והם מהלכין בתוך ירושלים והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית".
מעשה היה ברבה של קוממיות, הגאון רבי בנימין מנדלזון, שלחם את מלחמת השמיטה ופעל גדולות ונצורות בעניין כידוע, על פי פסיקותיו של מרן החזו"א זצוק"ל.
בשמיטה הראשונה שנשמרה בארץ הקודש כהלכתה על ידי יהודים רבים, עשו מאמץ שיהיו הפירות והירקות ככל האפשר מצויים, אבל כשהתקרבו ימי הפסח התברר שיש מחסור חמור מאוד בתפוחי אדמה.
הרב מנדלזון עשה כל מאמץ להשיג תפוחי אדמה, מתוך הבנה שרבים רבים לא יוכלו לעמוד בניסיון, וכשיגיע חג הפסח הם פשוט יקנו תפוחי אדמה מהיתר מכירה, ואם חלילה יישבר הגדר שהצליחו לגדור בעמל רב, מכאן ועד סוף שנת השמיטה כבר יקנו אנשים 'היתר מכירה', וכך יימשך הדבר גם בשמיטות הבאות.
הוא עשה בירורים וחיפושים, והנה התברר לו שבנמל חיפה עומדת לה ספינת סוחר עם מטען גדול של תפוחי אדמה שגדלו בחו"ל, אבל הספינה הגיעה כדי לפרוק סחורה אחרת בחיפה, את תפוחי האדמה היא אמורה לשאת הלאה, לקפריסין.
הרב מנדלזון הפעיל קשרים ועשה כל מאמץ, עד שהצליח להגיע למנהלי חברת הספנות וביקש בכל לשון של תחינה ובקשה שיורידו את תפוחי האדמה בחיפה. לבסוף אמרו לו שאם הוא ישלם על תפוחי האדמה במזומן בתוך 24 שעות, הוא יקבל את מבוקשו, ואם לאו, הספינה חייבת להרים עוגן ולהמשיך בדרכה.
כשכבר ראה את האור בקצה המנהרה, הצליח הרב לגייס סכום כסף נכבד והזמין מונית שתיקח אותו לתל אביב, למשרדי חברת הספנות, לשם עליו להביא את הכסף במלואו.
כמובן שבקוממיות לא היתה תחנת מוניות, והמונית הוזמנה מבאר שבע. הנהג נסע כברת דרך לא פשוטה עד שהגיע לקוממיות, והרב היה מוכן לשלם כל סכום שיידרש כדי שיוביל אותו לתל אביב.
המונית כבר עמדה והמתינה לרב מחוץ לבית, והנה מגיע אחד השכנים בריצה מבוהלת כשבנו הפעוט על זרועותיו, הוא רוצה להיכנס למונית ומבקש מהנהג שייסע איתו בדחיפות לבית החולים הקרוב ביותר, כי הילד בלע חפץ כלשהו והוא עומד להיחנק רח"ל.
אבל הרב יצא גם הוא מהבית ואמר בתקיפות שהוא הזמין את המונית, ולכן יש לו זכות ראשונים. השכן זעק מרה שהבן שלו נמצא בסכנה נוראה רחמנא ליצלן, ובוודאי שהוא קודם לכל דבר אחר, אבל הרב הורה לו בתקיפות שיתרחק מהמונית, נכנס פנימה ונסע לדרכו. אבי הילד מיהר להזמין אמבולנס, אבל הוא ידע שהסיכוי שהאמבולנס יגיע כשהילד עוד בחיים, קלוש מאוד, ולכן השאיר את הילד בבית ויצא אל השדה באמרו "אל אראה במות הילד".
אחרי שבכה בשדה יותר משעה, שב האב בצעדים איטיים לבית, ובלבו לא היה ספק קל שבקלים שחלילה וחס…
כשהתקרב לביתו יוצאת אשתו לקראתו ועל זרועותיה הילד, צוהל ושמח, כאילו לא אירע דבר שסיכן אותו והעמיד אותו בסכנה גדולה כל כך.
סיפרה הרעייה לבעלה: "ברגע שהלכת מכאן לשדה הוא השתעל, ופלט את החפץ הזר שנתקע בגרונו. הוא שב לנשום כרגיל ולא אירע לו שום נזק ב"ה".
בינתיים הגיע הרב לתל אביב, שילם את מלוא הסכום וההוראה ניתנה – להוריד את תפוחי האדמה בנמל חיפה, משם הם הופצו למכירה ליהודים שומרי שביעית בכל רחבי הארץ, ומצוות השמיטה נשמרה במלואה באופן היותר מהודר.
כששב הרב לביתו, סיפר לו אבי הילד את שאירע, ואמר לרב: "יש לי שאלה נוקבת. הרי הרב יודע יותר טוב ממני שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. היה כאן ילד שעמד להיחנק רח"ל, איך הרב יכול היה להשאיר אותו מאחור ולנסוע לתל אביב כדי לקנות תפוחי אדמה. זה הרי היה מצב של פיקוח נפש גמור".
השיב לו הרב זצ"ל: מאחר וזה קרה בדיוק כשעמדתי לעלות למונית ולקנות תפוחי אדמה שיצילו את שמירת השמיטה בארץ הקודש, הבנתי שאין זה אלא מעשה שטן. הילד שלך היה רק אמצעי כדי לעצור אותי מקיום המצווה החשובה שהוטלה עלי באותו רגע. ידעתי שאני חייב לעשות את המוטל עלי, ולא להיכנע לקשיים שהיצר מערים עלי בדרכי, ואם הילד כבר לא יהווה מכשול לקיום המצוה, לא יאונה לו כל רע, כי כל התוכנית של היצר נכשלה.
את המעשה הזה שמעתי מפיו של אחד מתושבי קוממיות באותם ימים, ולימים סיפרתי אותו באוזניו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שהשיב לי שאת המעשה הנורא הזה מותר לספר רק לבני תורה ממש, כי על פי תורה בוודאי שפיקוח נפש דוחה הכל ולאדם רגיל אסור לעשות כאלו חשבונות כמו שעשה הרב של קוממיות. צריכים להיות בעל מדרגה כמוהו ובעל מסירות נפש כמוהו כדי לעשות כאלו חשבונות, אבל אנשים רגילים צריכים פשוט להתנהג בהתאם לכלל שפיקוח נפש קודם לכל דבר.