עוד לפני שמתחילים לעשות את הצעד הראשון בעבודת השם, בכל התחומים, צריך לדעת שהאדם חייב להיות מעשי, ולא 'להתעופף ברוח' עם מושגים שאין לו בהם כל אחיזה.
כלל יסודי זה נֶאֱמַר גם למי שמתחיל בעבודת השם, ונכנס אליה זה-עתה, וגם למי שמצוי בה מזה שנים רבות. עד זקנה ושיבה מחויב כל 'עובד' להחדיר את הדבר הזה אל ליבו, ולא להתעסק עם דברים שהם למעלה מהשגותיו ומכוחותיו.
זה ממש בבחינת אל"ף-בי"ת, ולא שייך לזוז בעבודת השם בלעדי הכלל הכל-כך יסודי הזה. מי שאינו מודע למוּסְכָּמָה זו, כל ה'עבודה' שלו עלולה להיפגם, מתחילתה ועד סופה.
לא פעם רואים אבא המעיר לבנו המתרשל בתפילה, ואומר לו 'איך אתה מרשה לעצמך להתרשל, הרי הנך עומד לפני המלך'! והוא עוד מוסיף וסוֹנֵט בו, לֵאמֹר: 'הרי כל מציאותה של התפילה היא עמידה לפני המלך, ואם היית עומד עכשיו לפני מלך בשר-ודם, היית מרשה לעצמך להתרשל כפי שהנך נראה בתפילה?'
נו, מה יש לנו להוסיף? – הרי בוודאי שאדם המתפלל עומד לפני המלך! הדבר נכתב, ונכפל ונִשְׁלַשׁ, בכל מקורותיו של העם היהודי! ומכוחה של העמידה לפני המלך נגזרו הלכות רבות המובאות במפורש בשולחן ערוך ובכל ספרי הפוסקים! וכי האבא ההוא אמר לבנו דבר לא נכון?
ובדיוק על זה באנו לעורר. נחשוב רגע: האם אותו אבא, כשהוא עצמו עומד בתפילה, מרגיש שהוא אכן ניצב לפני המלך ברוך הוא? האם יש לו תחושת-אמת בענין זה?
אין אנחנו מדברים בהכללות, כמובן. יתכן שיש תלמידי חכמים ועובדי-השם, שכאשר הם באים להתפלל, יש להם תחושה של ממש שהם אכן עומדים לפני המלך. אבל ברור כשמש שחלק ניכר מבָּאֵי בית-המדרש לא הגיעו למדרגה שכזו, ואינם משתייכים לאסכולה המובחרת של מי שעומדים לפני המלך.
נכון שבכל פרט בעבודת-השם יש אלף-אלפי דרגות, וגם מי שאינו מצוי בדרגה העליונה, יתכן שהוא מזדחל אי-שם בדרגות התחתונות, אבל כיון שההרגשה ב'עומד לפני המלך' היא הרגשה-שֶׁבַּלֵּב, והלב של אנשי-הדור שלנו הוא חלש מאוד, שהרי מכל ה'כלים' בהם אנחנו משתמשים בעבודת-השם לָקָה הלב יותר מכולם, ההרגשה שלנו בענין הנ"ל אינה פועלת במיטבה, במינוח הכי-עָדִין…
הקשר האישי עם השי"ת לוקה בחסר
המשגיח של ישיבת כפר חסידים, מרן הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל, אמר לנו לא פעם שההרגשה-שבלב של בני הדור הזה היא כל-כך לקויה, שאדם יכול לעבור את כל החיים שלו, ולא ליצור קשר מינימאלי עם בוראו. והוסיף: אל תחשבו שמדובר באדם מן הרחוב… לא ולא!
אנחנו מדברים על אברך בן-תורה, היושב ושוקד על תלמודו במשך כל שעות היום. הוא גם מתפלל במנין ישיבתי, ואפילו שומר על סדרי התפילה. הוא גם מצטיין במידותיו, ואת ילדיו הוא מגדל כמו שצריך. בקיצור: דמות שעושָׂה רושם כמושלמת.
ולמרות הכל, הקשר-האישי שלו עם השם יתברך, לוקה בחסר.
והדברים ידועים. על הסיבות לכך צריך לייחד מאמר שלם, אבל מה שביקשנו להדגיש כאן היא העובדה שבשל ההעדר הזה בהרגשה-שבלב, קשה לנו מאוד להרגיש את ה'עומד לפני המלך'.
עבודת התפילה צריכה להתמקד בפן המעשי
ולא שאנחנו פטורים מלהגיע לכך. כל יהודי צריך לשאוף ולקוות שבמהלך-חייו הוא יצעד בצל הפסגה הרוחנית. אבל במקביל יש למדוד כל דבר בַּפֶּלֶס האמיתי, ולבחון האם במצב הנוכחי ובנקודת-הזמן העכשווית אני מסוגל להגיע לכך, או שמא לא, ואז אינני יכול, ואינני מורשה, להורות לבן שלי שיתפלל כך…
רק על פי זה אפשר לכוון את מהלכי-העבודה. כי אם לעת-עתה אין לי הרגשה מה-זה לעמוד לפני המלך, אבל אני חושב בטעות שכבר הגעתי למדרגה זו, הרי שהתפילה תעבור עליי ב'התעופפות'…
ההורים והמחנכים צריכים להיות קשובים למצב הדור. אי-אפשר לצייר את מושגי התפילה רק כמי שעומדים לפני המלך. כי כאשר הקשר-הנפשי והלבבי שלנו עם הקב"ה איננו כפי שהיה צריך להיות, גם המושג 'לעמוד לפני המלך' ייהפך לדבר מופשט, שאין בכוחו של המתפלל, בוודאי אם הוא ילד/חניך, להולמו כראוי.
ואז, אם הילד (או אנחנו) לא ירגיש את מה שאתה מדבר אליו, ולא יידע כלל מה-זה לעמוד לפני המלך, אזי לא רק שהוא לא יְיַחֵס חשיבות לדברים שאומרים לו, אלא גם ילעג להם. זה יכול להיות בסתר-ליבו, ויתכן גם שיעשה זאת בגלוי.
מה שאנחנו אומרים כאן הוא בעצם דבר פשוט מאוד: לא התכַּוַונו להחליש אף אחד; רק אמרנו שאם זה המצב בדור שלנו, האבות והמחנכים צריכים לדעת לחיות עם זה.
'לדעת' שזה המצב ולהתכַּוְונֵן לפי התנאים הללו. ובד-בבד להמשיך ולשאוף קדימה. מי שלא חי את חיי-התקופה, מצביה ונסיונותיה, גורם רעה לעצמו, ולכל סביבתו, משפחתו וקרוביו.
להגביר את מידת השמחה כמה שאפשר!
זו גם הסיבה שבמהלך עשרות השנים האחרונות, כתבנו מאמרים רבים אודות השמחה שצריכה להיות בלבנו, בחודש אלול ובימים הנוראים. עד כדי כך שרבים העידו בפנינו שהמאמרים הללו חיזקו אותם במאוד, והם 'גָדְלוּ' עליהם.
ואגב, השמחה באלול אינה 'המצאה' שלנו, חלילה. הדברים מובאים בכל הספרים, אלא שאם פעם העדיפו להתמקד בַּיִרְאָה ובַפחד מיום הדין, היום כולם כבר מדברים על הכיוון האחר, המתמקד בשמחת התשובה.
וההסבר הפשוט בכל הענין הוא, שהחרדה בדור שלנו, לעומת מה שהיה בדורות הקודמים, אינה מובילה אל הדרך הנכונה. כי האמת תורֶה דרכה, שהחרדה שפיעמה בלבבות בדורות שעברו, לא גזלה מהם את השמחה והאושר אין-קץ על עצם היותם של ימי אלול ימי רחמים וסליחה.
'המוח הגדול' של היהודי ידע לעשות את ההפרדה המוחלטת בין השמחה ובין היראה. האחד לא פגע בשני.
אולם בדורותינו החלושים, כאשר הצרות אופפות אותנו מכל עבר, ואין בית שלא נשמעת בו זעקת שבר כזו או אחרת, אין אתנו יודע מה זו יראה! ואם מתארים בפנינו את האלול של קלם או של נובהרדוק, אנחנו נתקפים בסוג של חרדה מאוד לא-נכונה, כזו שאינה מביאה אותנו לשום מקום, בוודאי לא אל המסילה העולה בית א-ל.
זו הסיבה שכמה מן המשגיחים המפורסמים בדורנו, ראו לנכון בשנים האחרונות לדבר על הנושא לפני תלמידיהם, ותורף דבריהם היה שהשלב הראשון בעבודת ימי האלול, צריכה להיות השמחה העצומה על שזכינו להימנות על עבדי השם, ולשכון כבוד באהלי התורה והיראה.
להגביר כמה שיותר את מידת השמחה בעצם העובדה שאנחנו יהודים טובים וכשרים המשתדלים לעשות רצונו יתברך. ורק אחר-כך, כשהגענו לדרגה מסוימת בשמחה זו, אפשר לחשוב גם על הצד השני של החרדה מאימת הדין, בלי שמחשבות אלו יפגעו כמלוא הנימה באושר הפנימי והשמחה הגדולה של ימי אלול.
כל אלה הם דברים פשוטים, שאלמלא היינו רואים בחוש שה'עולם' לא בדיוק מבין אותם, לא היינו מאמינים שתיתכן הבנה אחרת בענייני אלול. וכי יעלה על הדעת, שהקב"ה רוצה שהאדם יאבד את עשתונותיו וייכנס ללחץ, למתח ולחרדה שאין בהם, אף פעם, כל תועלת?
הרי מה שהקב"ה דורש מאתו הוא רק את כוח הרצון והתשוקה להתקרב אליו, ולא יותר מזה!
'יודעים' את המציאות, אבל לא חשים אותה
ייתכן מאוד שגם בתקופתנו יש בני-עליה המסוגלים לעבוד את ה' מתוך אימה ויראה, אבל נסביר שוב את כוונתנו: גם מי שמצליח לעבוד את בוראו באימה, אין הפירוש הוא שעבודת ה' שלו כרוכה במה שקרוי כיום 'לחץ'.
לא. באל"ף רבתי.
אדם לחוץ, אינו בן אדם. אדם לחוץ אינו מסוגל לכלום. הוא אינו בן אדם. ולפני שעושים תשובה צריכים להיות בן-אדם…
ואנחנו איבדנו את האבחנה הפשוטה והברורה בין 'אימה ופחד' ובין 'לחץ'. ומדוע? כי בתקופתנו כמעט ואין לנו מושג מה היא אימה אמיתית ומה הוא פחד מבורא עולם.
התרחקנו ממושגים אלה כרחוק מזרח ממערב, ולכן כששומעים שגדולי המוסר היו בפחד נורא בימי הדין, אנחנו מפרשים את האימה הזו כ…לחץ, וממילא גם אנחנו נכנסים ללחץ נורא, והתוצאה היא שהאלול שלנו נראה, לפעמים, יותר גרוע מימי החולין של כל ימות השנה.
ניקח דוגמא, שתמחיש לנו את הדברים. נהג-רכב שלא נזהר דיו, ונסע אחורנית ופגע באדם כלשהו, רח"ל. האם צריך 'להסביר' לנהג ההוא, מדוע עליו להיות חָרֵד עכשיו? לא!!! למה? – כי גם בלי שנסביר לו, הוא יֶחֱרד מעצם המצב הנורא שהרכב שלו פגע באדם, וגם ממה שצפוי לעלות בגורלו, בבית המשפט.
חרדה זו היא חרדה טבעית לגמרי, ולכן אין לנו כל צורך לבאר ולהסביר אותה… אבל, כשמדובר בחרדה מיום הדין, מהמשפט השמימי העובר על כל אחד מאתנו בימים הנוראים, הדברים הללו אינם חדורים דַּיָּים בתודעתנו, ולכן גם החרדה שאנחנו חרדים מיום הדין אינה טבעית.
אנחנו חרדים בגלל ששמענו שצריך להיות חרד, אבל לא מפני שאנחנו חשים את האימה והיראה.
אנחנו אולי 'יודעים' שזו המציאות, אבל לא חשים אותה ברמ"ח ובשס"ה שלנו, בניגוד לנהג הדורס שחש בצורה הכי-ברורה את חומרת מעשהו.
לכן, הדרך הנכונה בימי הדין אינה צריכה להתחיל עם חרדה, אלא בדיוק ההיפך, וככל הנ"ל.
לפני הכל צריך להיות בישוב-הדעת
לכן, לפני שמתחילים להתוודות על החטאים, יש לדעת על מה להתוודות… ועל מה לא…
וזו הדרך בכל פרט ופרט בעבודת השם. לא תהיה זו חוכמה יתירה אם נעקוף את הסממנים המאפיינים את הדור שבו אנחנו חיים, ונצהיר שהרצון שלנו הוא לחיות כמו שחיו בדורות שעברו.
יש דברים שאפשר לעשות אותם, ויש דברים ש-מי שיעשה אותם, יֶחֱטָא לנפשו. וכי אנחנו מסוגלים לחיות כיום בלי מקרר, בלי מכונת כביסה (ויהיו שכבר יגידו, בלי טלפון נייד…)?
אם הבאנו לפני-כן את הדוגמא בענין התפילה, כשאבא מעיר לבנו שלא כשורה, צריך להדגיש שהבעיה שלנו בתפילה אינה מתבטאת רק בהעדר-ההרגשה של 'לעמוד לפני המלך'.
וכי לכוון את כוונת-המלים הפשוטות אנחנו כן מסוגלים? וכמובן שאין אנחנו מדברים על 'כוונות עילאיות', אלא על הכוונה הכי-פשוטה של המלים עצמן; הרי ברור שגם בענין זה אנחנו לוקים.
כדי להגיע לכוונה, גם זו הפשוטה ביותר, צריך להיות לפני-הכל בישוב הדעת. כשהלב איננו רגוע, כשהדעת איננה במנוחה, אי-אפשר בשום אופן לכוון בתפילה.
נו, ומי הוא זה ואי זה הוא הזוכה בדור כשלנו להגיע לקורטוב של ישוב-הדעת? וממילא גם הכוונה בתפילה איננה הצד החזק שלנו…
ומי שיגער בבנו על שאיננו מכוון בתפילה, לא רק שלא יועיל לו בכך, ולא יצליח להביא את הבן לכוונה, אלא יגרום לו בידיים להחמיר את המצב יותר ויותר.
כך אמר המשגיח כבר לפני 50 שנה!!!
סיפר לנו אחד מבוגרי ישיבת כפר חסידים, שניגש – לפני קרוב ל-50 שנה!!! – אל מרן המשגיח רבי דב יפה זצ"ל, והתלונן בפניו על שאינו מצליח לכוון בתפילה, ושאל האם המשגיח יכול לתת לו עצות-חיזוק בנושא זה.
"והמשגיח", סיפר לנו הת"ח, "במקום לתת עצות, חייך אליי את חיוכו הנצחי, ליטף את ידיי, ואמר: 'לכוון בתפילה אתה רוצה? – המדובר במשימה הכי-קשה בתקופתנו (לפני 50 שנה!!!), ומה שמצליחים לכוון כיום, גם אם זו מילה אחת או שתיים, הכל רווח נקי'" – – –
ואת המשפטים הללו הוציא, כאמור, המשגיח זצ"ל מפיו, כבר לפני כמעט 5 עשורים!!!
הת"ח המשיך לספר לנו, שאחרי תשובת המשגיח, פנה בענין זה גם אל הגאון רבי משה-מרדכי שולזינגר זצ"ל בבני ברק, וגם הוא השיב לו בדיוק באותו סגנון, אבל בדיוק – – –
למדנו מכאן את הפרופורציה הנכונה שיש לייחס לנושא כוונה-בתפילה!!!
להתעודד ממה שאנחנו כן עושים
ומדוע אנחנו מספרים את כל זאת? – רק כדי לשַׂבֵּר את האוזן, ואת הלב, במצב האמיתי שבו אנחנו נמצאים, וממילא נתעודד ונִשְׂמַח במה שאנחנו כן עושים, וכן מצליחים לכוון פה-ושם!
במיוחד בדור הלחוץ שלנו, ובתקופה הלחוצה שלנו, פשוט וברור שעלינו לשמוח ולעלוז בכל הצלחה קטנה בעבודת השם!
(מתוך הספר 'לקיים' בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)