"קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שמות ב', כ')
ביום מן הימים, נכנס אל חדרו של ראש הישיבה מרן הגר"מ שך זצוק"ל יהודי עשיר מחוץ לארץ, ושאלתו בפיו: בבעלותו מפעל מצליח בארץ הולדתו, עסקיו פורחים ומשגשגים, אולם עתה – לעת זקנה – התעורר בו רצון עז לפרוש מעולם המסחר, לחסל את עסקיו, לעלות לחונן את עפרה של הארץ הקדושה, ולהקדיש את כל חייו ואילך לעסקים מסוג שונה לחלוטין… לעסק התורה הקדושה…
אכן, לא היה מנוי וגמור עמו לעשות את הצעד האמור, וזאת מאחר והספקות מנקרים במוחו: מחד – הרי ברור כי אין דבר משובח יותר מעסק התורה, אין מעלה גדולה יותר מהשקיעות בד' אמות של הלכה, ובודאי זכות גדולה תהיה לו כאשר יגיע בקרוב לפני בית דין של מעלה, ויצטרך ליתן דין וחשבון על מעשיו בזה העולם – אם יממש את תכניתו ויקדיש את אחרית ימיו לתורה ולמצוות. אולם מאידך, הרי הקרבה גדולה כל-כך נדרשת ממנו, עליו לוותר על העסק המצליח, להפרד מעולם המעשה, ולהקריב את עשרו למען המטרה הנעלה!
"מה עלי לעשות, רבי?" סיכם הלה את שאלתו.
רבינו הקשיב רוב קשב לדבריו של העשיר, ומשסיים הלה להציג את תמונת המצב – פנה אליו ואמר לו: "ידידי הנכבד, הבה ואספר לך סיפור, וממנו תוכל בעצמך למצוא תשובה לשאלתך…
"כאשר הייתי צעיר לימים" – פתח רבינו וסיפר – "נהוג היה בחוץ לארץ כי יהודים עשירים מזמינים בכל שבת את העניים שבבני הקהילה לסעוד על שולחנם את סעודות שבת המלכה. בדרך כלל, היה כל עשיר מזמין לאחר תפילת ליל שבת את אחד מהעניים שבבית הכנסת, באופן אקראי, כך שלאיש מעניי העיר לא היתה קביעות בביתו של עשיר מסוים בדווקא.
יוצא מכלל זה היה זלמן האביון. זלמן נתן את עינו בזבולון הגביר, וחתם קבע על שולחנו… בכל ליל שבת לאחר התפילה, היה ממהר לגשת אליו ולשאול אם יוכל לסעוד על שולחנו, וזבולון, אשר ליבו רחב היה – מעולם לא השיב את בקשתו ריקם.
עם הזמן, נהיה לאורח של קבע בביתו של זבולון, הוא כבר לא היה ניגש בכל שבת בכדי להזמין את עצמו אל ביתו של הגביר… הדבר כבר היה מובן. הוא היה מצטרף אל זבולון הגביר לאחר התפילה כבקי ורגיל, וזבולון מצידו לקח בחשבון תמיד כי זלמן מתכנן לסעוד על שולחנו את סעודות השבת…
זלמן מיודענו, עני מרוד היה – כפשוטו ממש. בגדיו קרועים, נעליים מחוררות, וכל מראהו אומר מסכנות ודלות. באמצע השבוע, מעולם לא זכה זלמן לסעודה ראויה לשמה, הוא היה מסתפק מערב שבת לערב שבת בשאריות אשר היו הירקנים שבשוק מותירים לו בסופו של יום, וסעודות השבת אותן סעד בביתו של זבולון, היוו אפוא את עיקר מזונו השבועי.
דע עקא, שאם סבורים אנו כי עיקר מעייניו של זלמן היו נתונים לצלחתו, הרי שטעות היא בידינו… זלמן אמנם אכל לתאבון את מנתו ולא הותיר בצלחתו מעולם מאומה, אולם במהלך הסעודה, היתה תשומת ליבו נתונה תמיד לפמוטים המפוארים אשר ניצבו על השולחן והפיצו אור יקרות בחדר הגדול. הוא אהב להתבונן בהם, להתפעל מהתחריטים הנפלאים, ולהתמוגג מהעיצוב הנהדר.
המתבונן מהצד – יכול היה בהחלט לטעות ולסבור כי בפמוטיו שלו מתבונן זלמן. החביבות אשר ניכרה על פניו בהתבוננו בהם, השמחה בה הוא סקר את התבליטים והעיצובים המיוחדים, בהחלט הזכירה את שמחתו של קונה, אשר קנה במיטב כספו פמוטים אלו זה עתה, בכדי לפאר בהם את שולחנו…
התנהגות זו לא נעלמה מעיניו של זבולון הגביר, ובאחת השבתות הוא כבר לא הצליח להתאפק, פנה אל זלמן, והקשה: 'ידידי היקר, מוכרח אני לשאלך, איזה עניין מוצא אתה בפמוטיי? איזו נחת מפיק אתה מהם? הלא אין הם שלך, הם לא רכושך, ומה מקום יש להתפעלות והתלהבות כה מרובה?'.
אולם זלמן לא התבלבל: 'אמת! נכון הדבר!' – הוא השיב לגביר, 'פמוטים אלו אמנם אינם שלי, אך בעצם, ר' זבולון, מה ההבדל? מה זה משנה אם שלי הם אם לאו?'
'מה ההבדל??', נזדעק הגביר, 'ההבדל הוא עצום ורב! אני הוא בעליהם של הפמוטים המיוחדים והיקרים הללו, ואילו אתה – אינך אלא אורחי, אשר מתוקף הנסיבות יכול לצפות בהם בעת סעודות השבת!'
אולם זלמן לא השתכנע. 'נו נו…', הניד בראשו, 'אין זה הבדל כה גדול… שכן הבה ונחשוב: כל עוד ניצבים הפמוטים על השולחן ונרות השבת דולקים בהם בליל שבת קדש – נהנים אנו מראייתם בשווה, אך כאשר הולך אני אל ביתי – הלא ממילא מסירים את הפמוטים מעל גבי השולחן ומאחסנים אותם בארון עד השבוע הבא, ואף אתה אינך נהנה מהם כלל…
'אלא מאי?', המשיך זלמן והרצה את משנתו הסדורה בפני זבולון הגביר, 'צודק אתה. בכל אופן ישנו הבדל ביני ובינך… מאחר והפמוטים אינם שלי – הרי שאינני יכול למשכנם ולקבל הלוואה תמורתם, ואילו אתה, אם תרד אי-פעם מנכסיך ותזדקק להלוואה – תוכל למשכנם או למכרם בכסף מלא! זהו אמנם הבדל מהותי אשר קיים בינינו. אולם אם שמח אתה בפמוטיך על שום אפשרותך למכרם בעת צרה – אוי לה לאותה שמחה!'…"
כך סיפר רבינו, והמשיך בפנותו אל העשיר היושב מולו: "ובכן, זוהי אף התשובה לשאלתך. כל רכושך הגשמי – אינו שלך באמת. כאשר תעלה לפני בית דין של מעלה, לאחר מאה ועשרים שנה – לא ילווך מפעליך ובתיך, כל רכושך ישאר כאן, ואילו אתה תעלה למעלה כשאתה ערום ועריה… התועלת היחידה אשר ישנה בכספך – הינה רק בהיותו מאפשר לך למלא את צרכיך דבר יום ביומו, ולשם כך – הלא די בכסף אשר אגרת כדי לכלכלך למשך שארית ימיך ברווח ובשפע רב!
רק מה, חושש אתה מפני מצב, בו יאבד חלק מרכושך בעסק רע, ואזי תזדקק לשארית הונך בכדי להמשיך ולמלא את צרכיך ולהתקיים בכבוד, אם זוהי מטרתך ושאיפתך, בכל עמלך אשר אתה עמל להרבות את הונך, אם יגע אתה למען מצב בו תפסיד את מרבית רכושך, ותזדקק לממון נוסף – הרי שבאמת מצבך בכי רע…
על כן עצתי לך ברורה מאליה. השלך על ה' יהבך, הפקד את גורלך בידיו, הנח לו לדאוג לך – בידעך כי את חובת השתדלותך מילאת זה מכבר על הצד היותר טוב, והקדש את שארית חייך למען הרבות קניינים אמיתיים ומהותיים, קנייני נפש נצחיים, תורה ומצוות אשר ילווך, בשכבך ובקומך למשפט בפני אביך שבשמים!!
רק בהם נמצא האושר האמיתי, רק הם נחשבים לקניינים של אמת, וההצלחה האמיתית – מתבטאת אך ורק ברכישתם!!"
('אורחות החיים'- הגרא"מ שך זצוק"ל)