מי לא מכיר את הסיפור על מניח הזרעים שנעדר?
בשביל מי שלא מכיר, זה דבר הסיפור:
תייר הגיע לכפר נידח, והופתע לגלות מחזה משונה. בשדה עבדו שני אנשים: האחד חפר בור, והשני מילא אותו באדמה. הראשון חפר בור נוסף, והשני סָתם גם אותו; וכך הלאה, שורה ארוכה של בורות שנחפרו ביגע ומולאו ביזע.
"מה אתם עושים?" שאל התייר הנדהם.
"זורעים", השיבו הכפריים באנחה.
"זורעים?!"
"בדרך כלל", הם ענו על השתוממותו, "אנחנו שלושה: אחד חופר, אחד מכניס זרע לבור, והשלישי מכסה אותו. היום, זה שממונה על הכנסת הזרעים לא הגיע, ואנחנו עושים את העבודה שלנו בלעדיו".
מצחיק?
חכו עד שתשמעו את הסיפור בגירסה האחרת שלו.
התייר שהגיע לכפר בסיפור הזה, גילה מחזה משונה פי כמה. הוא גילה שבשדה עובדים שני אנשים: האחד חופר בור, והשני מערים תלולית אדמה לידו, ממש במקום שבו עומד הראשון לחפור את הבור הבא. וכך הלאה: שורה ארוכה של תלוליות אדמה שסולקו בעמל רב כדי לחפור את הבור הבא.
לשאלתו הנדהמת, הסביר הכפרי חופר הבורוֹת: "בדרך כלל אנחנו שלושה: אחד חופר, אחד מכניס זרע לבור, והשלישי סותם אותו. היום, זה שממונה על הכנסת הזרעים לא הגיע ואני עובד בלעדיו; וגם זה שממונה על מילוי הבורות לא הגיע, אבל הוא שלח את אחיו העיוור לעבוד במקומו".
וזה כבר לא רק 'לא מצחיק', אלא עצוב ממש.
כי להתאמץ בלי להגיע לתוצאה, זה לא נעים; אבל להתאמץ ולהזיק, לגרום לשני – זה שלו התכוונת לעזור – לתוצאות שיפגעו בו, זה כבר עגום.
ואיפה אנחנו בסיפור הזה?
בואו נדבר רגע על המקום שלנו ביחסינו עם הזולת – שם, פעמים רבות, אנחנו בתפקיד ממלאי הבורות.
יחיאל פוגש את חברו ומזהה מיד שמישהו, או משהו, פער אצל החבר הזה בור: הוא מדוכדך ושפוף.
לבו של ירחמיאל יוצא אל חברו, והוא ממהר לעשות כל מאמץ כדי לסתום את הבור: החל מהתעניינות בסגנון 'מה קרה? לא, אני רואה שמשהו לא בסדר, מה קרה? דַבֵּר, בשביל זה יש חברים', ועד לדיבורי חיזוק ועידוד.
והבור של החבר לא מתמלא. שום ניצוץ לא חוזר להאיר את עיניו, וגבו לא מזדקף אפילו במילימטר.
את יחיאל זה שובר עוד יותר: הקדשתי לו זמן יקר וארוך, אני מנסה כל כך לעזור לו, למה לא הצלחתי? וגרוע יותר: למה הוא ממלמל משהו ועוזב אותי בפנים זועפות?
דוגמאות כאלה יש לאלפים. בוודאי לא קשה לכם להיזכר בהזדמנויות שבהן אתם ניסיתם, במלוא הרצון הטוב והכוונות הכנות, לעזור לאדם שמולכם – וגיליתם שהנתינה לא הועילה במאומה.
ולא רק שלא הועילה, אלא גם הזיקה: אותו אחד שכה רציתם בטובתו, מגיב בחוסר שביעות רצון, מתמרמר ואפילו כועס.
למה, מה השתבש בדרך?
מה שהשתבש הוא הפער בין מיקום הבור של הזולת – לבין מיקום המילוי שניסינו לצקת לתוכו. פשוט, לפעמים לא הבנו מה חסר לו, והענקנו לו את הדבר שהוא כלל לא רצה.
והעובדות הללו אינן נזקפות לחובתנו. להפך: הן נזקפות לזכותנו.
כי בדרך כלל, אנחנו מנסים להעניק לזולת רגש של אהבה. וזה נפלא. זו נתינה שנובעת ממקום טהור ואכפתי, שמשתוקק להיטיב.
האהבה שלנו מגיעה במגוון צורות וביטויים: בהתעניינות, בהצעת עזרה, באכפתיות של אמת, בניסיון להצהיל את רוחו של החבר; בכל אופן שבו אנחנו רואים למתאים לבטא את הרגש החם שמציף אותנו כלפיו.
וזה יפה מצדנו מאוד.
יחד עם הרצון הטוב הזה, כדאי לנו להכיר בעובדה, שלא תמיד אהבה היא מוצלחת בתור ממלאת בורות.
לפעמים, מה שהזולת צריך מאתנו זה לא אהבה – אלא הערכה.
מה ההבדל?
תחשבו על תינוק קטן. ניו בורן. אתם נמסים מאהבה ליצור הזעיר והרך הזה; אבל לומר שאתם מעריכים אותו? זה ביטוי שיתקבל בעיניכם כמוזר. על מה נעריך את האפרוח הזה? אנחנו פשוט אוהבים אותו ככה, בלי שיעשה כלום, בלי שיוכיח את עצמו.
אנחנו אכפתיים ומלאי רגש חם כלפי היקרים לנו, בלי להתנות את הרגש הזה בביצועים או ביכולות שלהם.
לעומת זאת, מה נרגיש כלפי איש מקצוע כמו רופא מומחה, נגר מקצוען או סוֹפֵר מחונן? אם הביצועים שלהם מניחים את דעתנו, סביר להניח שנרגיש כלפיהם הערכה. רק הערכה. לא רגש אוהב, לא אכפתיות, לא התעניינות כנה בגורלם.
ככל שהם ימשיכו לבצע את תפקידם כראוי, נמשיך להעריך אותם. אם הרופא יתייחס לתלונותינו בקוצר רוח, הנגר יספק לנו שולחן רעוע או שהסופר ישעמם אותנו בסיפור דלוח – ההערכה תפוג.
ייתכן שזו הסיבה שבגללה אנחנו רואים בהערכה יחס ידידותי פחות, יותר טכני ולא בדיוק מועדף כשאדם יקר לנו שרוי במצוקה. נראה לנו שאהבה היא התשובה ההולמת, שהרי היא עמוקה ואישית הרבה יותר.
אבל זה מה שמעניין פה: הרבה פעמים, מה שהבעל או האישה, הילד או החבר רוצים, זה לא אהבה. הם רוצים הערכה.
דווקא מכיוון שאהבה באה לומר 'אני מקבל אותך עם כל החסרונות והחולשות שלך, וממשיך להיות כאן בשבילך גם כשאתה נכשל ועצוב' – דווקא לכן, היא לפעמים המילוי הלא נכון לבור שמבקש להתמלא במשהו אחר לגמרי.
הערכה, לעומת זאת, מתייחסת לחוזקות של האדם. היא רואה בו את מה שטוב בו, את מה שהוא יכול ואת היופי שבאישיותו; ולכן היא טובה כל כך לאדם שזקוק לכל גרם של אמון בכוחותיו כדי להתמודד עם בור.
ובכן, אם ניסיתם לעזור והעזרה שלכם נהדפה ולא הגיעה ליעדה, נסו את הדרך הזו. אל תדאגו לו, אל תכילו אותו, אל תשאלו אותו על הבור – אלא תעריכו אותו. זה ימלא אותו, מבפנים.
מילון מונחים:
אהבה – רגש הגורם להתנהגות מיטיבה כלפי האהוב, בלי רצון לקבל תגמול. הסיפוק הוא מהקשר ומהנתינה.
הערכה – רגש שמתעורר כשמזהים בזולת יכולת מועילה.
משהו לקחת לדרך:
איך נותנים הערכה? מרגישים אותה, וגם אומרים אותה בפירוש: "אני שם לב לאומץ שבו אתה מתמודד ולא נכנע לקושי", "ההשקעה שלך מעוררת השראה", "אני מעריך מאוד את המאמצים שלך".
וגם כשרוצים לבטא אהבה על ידי הצעת עזרה, היא תתקבל אחרת אם תבוא מתוך מקום מעריך: "אני רואה את הנחישות ואת כוח הרצון שלך, אשמח לשמוע במה אני יכול להקל עליך", לדוגמה.
משפט כוח:
לתת את מה שהזולת מבקש – זה גילוי של אהבה.
(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו במהדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)