"כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך" – (כג כה)
מעשה היה בבעלים של אולם יוקרתי במיוחד, שאירח אירועי שמחה של המשפחות העשירות והמבוססות ביותר.
ביום מן הימים הוזמן אירוע באולם, והתפריט שנבחר כלל פחזניות כמהין ברוטב טריאקי כמנת פתיחה, דואט של דגי סלומון נורבגי עסיסי ופורל נחלים ורוד מפולט, במתבל אדום-לבן (סלק וטחינה) כמנה ראשונה, ונתח אנטריקוט ענק, על גבי מצע של עלי חסה ביבי, עם מחית תפוחי אדמה ורצועות של גזר מוקפץ.
כל מנה, אם תהיתם, עולה 370 שקלים. בעל השמחה הזמין את הכמות הנדרשת לו לחתונה, ובעל האולם החל להיערך עם ההצטיידות בחומרי הגלם היקרים, להכנת מנות הגורמה הללו.
ואז, ימים אחדים לפני החתונה הגדולה, הוא קיבל הזמנה נוספת. מסתבר שאחד מעשירי העיר זכה בשעה טובה להולדת נכדו הראשון, ובשמחתו כי רבה החליט לערוך סעודת ברית באירוע יוקרתי במיוחד. הוא בא לאולם והזמין את אותה המנה, אבל למספר מוזמנים קטן יותר כמובן, כי הרי מדובר בסעודת ברית ולא בחתונה ענקית.
בעל האולם החל להיערך להזמין כמות נוספת, אבל אז התברר שיש מחסור חמור בדגי פורל מפולטים, ושהמשלוח האחרון של נתחי האנטריקוט מתעכב מעט, כך שהוא לא יכול לתת את המנות הללו לברית המתקרבת.
פתאום נצנץ במוחו רעיון נפלא! הוא הורה לעובדי המטבח להכין כמויות גדולות של כנפיים צלויות, פרוסות דג מלוח בירקות, עם קרקרים פריכים ו'לחמניות ביס' ריחניות שברכתן מזונות כמובן, טשולנט בשרי עם גושי בקר לרוב, ואיך לא… מגשים עמוסי קוגל תפוח אדמה וקוגל איטריות.
בתזמון מושלם הוצאו המגשים הללו לבר ענק שנפתח בכניסת האולם כ-20 דקות לפני חלוקת המנה העיקרית. הציבור בא לטעום, אנשים מילאו צלחות ואכלו לשובע.
המחותן ההמום ניגש לאמרגן האירוע, שרץ למנהל האולם ואמר לו: "לא הזמנו את זה בכלל, זאת טעות", אבל בעל האולם טפח על שכמו בידידות ואמר: "זה על חשבון הבית. מתנה מיוחדת ממני, לאות הערכה למחותן, וברכה לזוג הצעיר שיצליחו בחייהם ושיהיה להם כל טוב!".
כשיצאו המלצרים עם מנות הגורמה היקרות, שעולות 370 שקלים כל אחת, והחלו לחלק את המנות לסועדים בחתונה – כבר לא היה מי שיסתכל עליהן… כולם היו שבעים ומלאים, אף אחד לא ילך עכשיו לאכול דואט של דגי סלומון נורבגי ופורל נחלים ורוד מפולט…
בסיומו של האירוע נותרו מספיק מנות יקרות וריחניות, שאף אחד לא נגע בהן!
במקום להאכיל את הציבור במנות ששוות 370 שקלים לכל מנה, הוא הוציא אותם שבעים בעלות של כמה עשרות שקלים לסועד, לכל היותר.
המלצרים הכניסו את המנות בחזרה אל המטבח, פירקו אותן לצורך השהייה בקירור במהלך הלילה, ולמחרת שוב חיממו והגישו לאורחי הברית, שאכלו לשובע נפשם את המנות שהוכנו במיוחד לכבוד החתונה שהתקיימה אמש.
שאלה: האם בעל האולם גזל את המחותנים, שביקשו את מנות היוקרה לחתונה שלהם? או שהדבר מותר, והוא אפילו נהג בחכמה כשנתן להם לאכול לשובע מזון פשוט יותר, ועדיין הכין גם את מנות היוקרה די הצורך לכל באי החתונה?
תשובה: גזל גמור בוודאי אין כאן, שהרי בעל האולם נתן לאורחים את האופציה לאכול את מנות היוקרה, והם אלו שבחרו שלא לאכול. כמו כן, הוא בוודאי לא גזל אף אחד כשחילק דג מלוח ופרוסות קוגל לבאי החתונה, במיוחד שהמחותנים לא אסרו עליו לעשות זאת.
עם זאת, אין ספק שמדובר בהערמה, ובעל האולם נהג שלא ביושר, כשגרם לכך שאורחי החתונה בעצם לא יכלו לאכול את המנות היוקרתיות כל כך, שהוזמנו עבורם.
המעשה הזה די מזכיר את המשל שאמרו חז"ל על השועל, שהתגנב לכרם דרך פרצה קטנה כי היה רעב ורצה לאכול, ולאחר שאכל כל שבעו לא יכול היה לצאת, כי גופו התרחב מהענבים שאכל. נאלץ השועל לצום עד שהרזה בחזרה, ויכול היה לצאת מהכרם. עמד השועל ואמר: "כרם כרם, רעב נכנסתי אליך ורעב יצאתי ממך" – כך העולם הזה.
מגיד המשרים הגאון רבי יעקב גליסנקי זצ"ל שאל פעם, מה בעצם התלונה שלנו על השועל? וכי איזו ברירה אחרת היתה לו? הרי הוא היה רעב ורצה לאכול, מה היה עדיף שלא ייכנס בכלל, ולא יאכל כלום?
אלא התשובה היא, היה רבי יענקלה אומר, שהשועל אמור הרי להיות חכם. הוא היה צריך לקטוף ענבים, לזרוק החוצה דרך הפרצה, לצאת החוצה ואז לאכול את הענבים.
כך גם בעולם הזה. האדם בא לעולם הזה כשהוא רעב, מנוער ממצוות ומעשים טובים. אם הוא יעסוק ב'לאכול ענבים', הוא יצא מכאן רעב כפי שהיה כשנכנס, אבל אם יש לו שכל, עליו להכין ענבים לאחר כך, לזרוק אל מעבר לגדר – לעולם הבא, וכך כשיצא מהעולם הזה יהיו לו הרבה ענבים לאכול… אנחנו צריכים לצבור הרבה זכויות, מצוות, מעשים טובים, דפי גמרא, פרקי תהילים. לאסוף ולאגור כמה שיותר.
היתה לי סבתא, מרת בלומה הינדא קריגר ע"ה, שזכתה להאריך ימים ונפטרה בגיל 105. גם בשנותיה האחרונות היא היתה צלולה וחיונית מאוד.
למעשה היא היתה סבתא חורגת, הם גרו בפולין ולא היו להם ילדים, לכן אימצו שני ילדים יתומים ממשפחת ליפשיץ – נכדי ה'ישמח משה' וה'ארי דביה עילאה', שאחד מהם היה תינוק קטן מאוד, ומאחר והיו צריכים לשכור לו מינקת, הם הרחיקו נדוד עד רומניה שם מצאו מינקת. בפועל המעבר הזה מפולין לרומניה הציל אותם, עם פרוץ המלחמה, אבל זה כבר סיפור אחר. בכל מקרה, אותו תינוק שאימצה מרת בלומה קריגר, היה סבי רבי אריה קריגר (ליפשיץ) זצוק"ל.
היא היתה 'גליציאנרית' אמתית, עם כל ה'שמאלץ' והעוקצנות של יוצאי גליציה. כשהייתי מגיע לבקר אותה אחרי שבועיים, היא היתה אומרת לי באידיש עסיסית: "אליעזר, איפה היית? כל כך הרבה הצטערתי ודאגתי לך, הייתי בטוחה שקרה לך משהו לא טוב…", ואני הייתי צריך למצוא כל פעם הסברים אחרים, למה לא באתי לבקר במשך שבועיים תמימים…
בכל מקרה, סבתא ע"ה אמרה לי בערוב ימיה משפט מאוד חכם: "אנשים חושבים שאם מישהו יחיה מאה שנה זה הרבה זמן. אני אומרת לך, אליעזר, זה בכלל לא הרבה זמן! אני רק אתמול נולדתי ואני כבר בת 103. בהתחלה הזמן עוד עבר בקצב איטי קצת, אבל אחרי זה, זה נהיה מאוד אינטנסיבי, קידוש-הבדלה, קידוש-הבדלה והופס, כבר מגיעים לכסא גלגלים. הנה אני כבר בת 103 ולא הספקתי שום דבר לעשות, מכל מה שתכננתי ורציתי לעשות כאן בעולם.
"לכן אני אומרת לך 'וואס דו ווארפסט אהין וועסטו האבן' – מה שאתה זורק לשם, יהיה לך. תזרוק כל הזמן עוד מצוות ומעשים טובים אל מעבר לגדר, שיהיה לך שם אוצרות גדולים ככל האפשר. שלא תישאר בסוף בלי כלום…"
לימים, ישבתי פעם בערב חג הסוכות, אצל מורי ורבי מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ובמשך כמה שעות התקשרנו לנדיבים שתרמו כסף ל'קרן החזקת התורה'.
אני הייתי מבקש מפעם לפעם מראש הישיבה זצ"ל, שיבקש מכמה נדיבים שיתרמו כסף בעין יפה לקרן החזקת התורה, אבל מרן מעולם לא רצה לבקש מיהודי שום תרומה מטעמיו שלו, ואפילו לא לישיבת 'ארחות תורה' וכדו'. אך מרוב הערכתו לאברכים עמלי תורה בארץ ישראל, ניאות לשבת בערב סוכות ובערב חג הפסח, כדי להודות לנדיבים הגדולים, ובראשם הרב ר' ראובן שראן שליט"א, הגבאי הנאמן של הקרן העוסקים בצרכי ציבור באמונה, הרב ר' אברהם מוטשאן שליט"א ורבים אחרים ולאחל להם "חג כשר שמח".
כך הייתי מתקשר לעוד תורם ועוד תורם, וראש הישיבה היה מברך אותם בחביבות. זה כמובן לקח זמן כי הוא כבר היה מאוד מבוגר וכמובן גם מאוד עסוק… היינו צריכים לעשות הפסקות רבות באמצע.
בשנה האחרונה, כשהסתיימה רשימת התורמים ועמדתי לצאת מהבית, איחלתי למרן זצ"ל שיזכה לאריכות ימים. הוא חייך ואמר לי "אני כבר זקן", כלומר לאריכות ימים הוא כבר זכה, הוא היה אז כבן 102…
אמרתי לראש הישיבה זצ"ל, שזה כלום, רק 102 שנה. סבתא שלי היתה בת 105 והיא אמרה שזה מעט מאוד זמן, זה לא נקרא אריכות ימים עדיין…
שאל אותי מרן זצ"ל: "מה היתה הסבתא שלך עושה, במה זכתה לאריכות ימים?", השבתי לו שהיא גידלה שני יתומים בתוך ביתה, כאילו היו ילדיה שלה.
השיב לי מרן בענוותנותו: "נו… א גרויסע חכמה. סבתא שלך גידלה יתומים לכן זכתה לאריכות ימים, אבל אני הרי לא גידלתי יתומים, למה שאזכה לכאלו חיים ארוכים?"…
**
עכשיו הוא מבין שיש בביתו מכשול גדול, הוא רוצה לרוץ הביתה, לתפוס את המשקל המקולקל ולזרוק אותו לפח האשפה הקרוב. הבעיה היא שהמשקל הזה מוקצה בשבת…
"אבן שלמה וצדק יהיה לך" – (כה טו)
מעשה ביהודי שהיה לו עסק בבעלותו, והמשקל שהיה בחנות התקלקל, כשהיו מניחים עליו מוצרים שמשקלם קילו, הוא היה מראה שהם שוקלים עשרים גרם יותר. הקונים העירו לו פעם ופעמיים, והוא הבין שזה ממש חשש של גזל, ולכן קנה משקל חדש ומדויק. את המשקל הישן הוא לקח הביתה כדי שהילדים יוכלו לשחק בו.
כשהגיע בשבת פרשת כי תצא לבית הכנסת, הוא התיישב בשיעור של הרב, בספר 'מנחת חינוך', ופתאום הוא שומע שאסור להחזיק משקל מקולקל בבית, זה ממש איסור מדאורייתא. הוא אף פעם לא חשב על כך, וכשהיה שומע בקריאת התורה "אבן שלמה… יהיה לך", הוא הבין את זה בערך כמו שהוא הבין את הפסוק: "גופרית ומלח שריפה כל ארצה". אין לו מושג מה זה אומר, הוא חשב שזה משהו שלא נוהג בזמן הזה…
עכשיו הוא מבין שיש בביתו מכשול גדול, הוא רוצה לרוץ הביתה, לתפוס את המשקל המקולקל ולזרוק אותו לפח האשפה הקרוב. הבעיה היא שהמשקל הזה מוקצה בשבת… כלומר, הוא צריך להמתין עד מוצאי שבת, ובינתיים הוא עובר בכל רגע על "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן", ועל עשה של "אבן שלמה וצדק יהיה לך", ונכלל רח"ל בכלל "כי תועבת ה' כל עושה אלה" – ה' ישמור ויציל.
שאלה: האם איסורים חמורים אלו דוחים את איסור מוקצה, ומותר לו לזרוק את המשקל לפח בשבת? וביתר שאת, האם בכלל הוא עובר על איסור זה בשבת, כשהמשקל הוא מוקצה וכשאסור לעסוק במקח וממכר, ואין שום חשש שיבוא להשתמש במשקל כדי למכור למישהו סחורה באמצעות המשקל הזה?
ועוד יש לעיין, האם בכלל יש פה איסור? אולי ברגע שהוא הקצה את המשקל לצורך משחק של הילדים, ממילא אינו עובר על שום איסור, ואפילו בימות החול?
תשובה:
ישנן דעות בין הפוסקים האם יש איסור מידות ומשקלות במשקל שאינו שימושי בכלל לצורכי שקילה, כמו במקרה שלנו שהפך למשחק ילדים, ולכן פסק הגאון רבי נתן רוטשילד שליט"א רב הקהילה החרדית בעפולה, שיש לעשות סימן היכר ברור שמדובר במשחק, לשים מדבקה וכדו', ואז בוודאי יהיה מותר.
אמנם, במקרה שיש כן חשש של שימוש במשקל, יש לחשוש גם לאיסור מידות ומשקלות, ואפילו בשבת קודש עצמה, שזה יום שאין עוסקים בו במסחר, אין להחזיק משקולת כזאת בבית העסק או במקום שבו הדבר יכול לגרום למכשול בימות החול, ולמעשה הציע מרן גאון ישראל הגר"ד לנדו שליט"א, שיניחו על המשקל איזה חפץ של היתר, כדרך שמטלטלים על ידי כיכר או תינוק. וכמובן כל אחד ואחד ייוועץ עם מורה הוראה, ואנו רק לחידודי בעלמא באנו, להרבות שמחה של תורה בבתי ישראל.
זכיתי להציג את השאלה הזאת בפני הגאון הגדול רבי עמרם פריד שליט"א, ואמר לי שלפי דעת המשנה ברורה ושאר פוסקים הסוברים שדין "לצורך מקומו", נאמר גם כאשר האדם רוצה שהחפת הספציפי הזה לא יהיה במקום זה, ולכן מעביר אותו למקום אחר, הרי שבמשקל שאסור מדין 'כלי שמלאכתו לאיסור' מותר לכתחילה להוציא אותו החוצה כדין כל כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך מקומו.
מעשה ביהודי שהתפרנס מעבודתו כשוחט, שנכנס לרבי ישראל מסלנט ותינה בפניו את דאגתו הגדולה: "אני לא יכול לישון בלילות", אמר היהודי, "מונח על כתפי עול כבד במיוחד, אני שוחט עופות, וכל הזמן עולה בי החשש שאולי חלילה וחס לא שחטתי כראוי, אולי לא זיהיתי פגימה בסכין כי הסחתי דעת, והאכלתי לבני ישראל מאכל טריפה רח"ל. לכן החלטתי שאני עוזב את מלאכת השחיטה, ועובר לעסוק במשהו אחר".
התעניין רבי ישראל אצל השוחט הפורש, מה היא המלאכה החדשה שהוא בוחר לעצמו, והשוחט סיפר לו שהוא רוצה לפתוח חנות קטנה לממכר מוצרי סדקית ועוד.
נזעק רבי ישראל ואמר לשוחט: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! אתה נוטש את מלאכת השחיטה כי אתה חשש מלאו אחד ויחיד של איסור אכילת נבילה. במקום זאת אתה הולך לעסוק במסחר, תחום שבו אתה יכול להיכשל בעשרות לאווים ואיסורים חמורים רח"ל. יש את העניין של מידות ומשקלות, יש איסור של גזל, גניבה, עושק, הלנת שכר שכיר, מדבר שקר תרחק, כל ענייני החושן משפט תלויים במקצוע הזה!
"לפני שאתה פותח חנות", אמר לו רבי ישראל, "עליך ללמוד את כל 'חושן משפט', בטור וב"י ובשולחן ערוך, ורק לאחר מכן תוכל לעסוק במסחר מבלי להיכשל בלאווים חמורים".
כעין זה מסופר על רבי אליהו רגולר, בעל ה'יד אליהו' שפעם התייעץ אתו אברך האם כדאי לקחת את כספי הנדוניה שקיבל מחמיו, ולהשתמש בהם לפתיחת עסק. שאל אותו רבי אליהו: "האם יש לך את כל הכישורים הנדרשים כדי לנהל חנות?". תמה האיש, וכי אילו כישורים מיוחדים נדרשים לשם כך? והשיב לו רבי אליהו, שכדי לפתוח עסק צריכים ללמוד קודם 'חושן משפט' ולהיות בקי בהלכות הנוגעות לענייני ממון, כי בקלות אפשר להיכשל בהן חלילה.
בספר 'המאורות הגדולים' מסופר, שפעם בא חזן לפני רבי ישראל מסלנט ואמר לו שמאחר והוא קיבל מינוי לשמש כבעל תפילה ובעל תוקע בקהילה פלונית בימים הנוראים, הוא רוצה שהרב ידריך אותו מה לכוון ב'ונתנה תוקף', מה לכוון בברכות על תקיעת שופר ועוד.
השיב לו רבי ישראל: "עליך לשנן היטב את כל הניגונים מראש, ולהתאמץ שיהיה קולך נעים במהלך התפילה, כדי שלא תיכשל חלילה בגזל. משלמים לך כדי שתתפלל בנועם ובחן, ועליך למלא את חלקך בעסקה בצורה הטובה ביותר".