הרב ישראל ליוש
"אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי…" (כז לו)
הבכורה והברכה, אך טבעי שהם יהיו ליעקב אבינו, אב מאבות האומה, רגל במרכבה לשכינה. ובכל זאת, הן לא הגיעו אליו באופן ישיר, הוא קיבל אותן דרך עשיו. היה עליו לנצל את רעבונו של עשיו שבא מן השדה עייף ויגע, ולקחת ממנו את הבכורה במחיר נמוך של נזיד עדשים. וכדי לזכות בברכת אביו, הערים עליו והתחפש לעשיו, בהכשרה ובהכוונתה של אמו רבקה.
והשאלה היא: מדוע? הרי אין ספק שהברכה והבכורה מיועדים היו ליעקב אבינו, כפי שאכן סיבב הקב"ה, מדוע, אם כן, הוא גלגל זאת בדרך כזו שהם יגיעו אליו בערמה ובהתחכמות, למה לא זכה בהם יעקב באופן ישר וטבעי?
הבה ניזכר בתחילת הפרשה, עוד טרם לידתם של יעקב ועשיו, כאשר הם התרוצצו במעי אמם והיא הלכה לדרוש את ה'. יתכן שתשובת ההרגעה שנאמרה לה שם, תבאר לנו את דרכי ה' בהענקת הבכורה והברכה ליעקב: 'שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר', רש"י מבאר שניבאו לה שהם לא ישוו בגדולה, כשזה קם, זה נופל…
ה'אור החיים' אף הוא צועד בדרך זו ומבאר שהסבירו לה את סיבת ההתרוצצות, כי התאומים שבמעיה, משונים מטבע התאומים, אינם נוחים זה לזה ומזגם וטבעם שונים האחד מאחיו. הלאומים שייצאו מהם לא יוכלו לדור בכפיפה אחת וכל אחד מהם ירצה במפלתו של השני, כדי להגדיל את כוחו. והנופל יהיה עליו לכוף את ראשו כאגמון ולהשתעבד לפני הגדול ממנו, ובכך תפליג הרחקת האחוה ותתעצם השנאה בין האומות.
נוסיף על כך את דרשת חז"ל על הפסוק 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו', כשהקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשיו. מפלתו של עשיו תלויה בהצלחתו של יעקב…
אם כן, גדלותו של יעקב על פני עשיו אחיו, החלה כבר כעת בצורה בה הוא זכה בברכות ובבכורה, ההתחכמות הזו, נטילת הברכות בערמה, וקניית הבכורה במחיר כה נמוך, תוך ניצול הרעב והעייפות של עשיו, הם חלק מהעליונות של יעקב על פני עשיו, כי כפי שנתבאר, תפקידו של יעקב, לא רק להיות בצד הטוב, אלא להיות עליון על עשיו, הצד הרע, להתיש את כוחו ולהחליש את מרצו, כדי להגדיל את המרחק בין האומות, וכך יהיה הצד הטוב, זך, טהור ונקי יותר…
זו סיבת מסובב כל הסיבות שסיבב כך את הענקת הברכות והברכה ליעקב, כדי להציב כבר בתחילת דרכם, את כבודו ורוממותו של יעקב, על פני שפלותו, דלותו ומיעוט ערכו של עשיו.
***
האדמו"ר הגה"צ רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע נכנס לתפילת שחרית בבית מדרשו, ברך ברכות השחר, אלא שאת ברכת 'שלא עשני גוי' לא ברך.
תמהו תלמידיו: "מדוע לא ברך רבינו ברכת שלא עשני גוי?"
"כשקמתי הבוקר ממיטתי" – השיב רבי לוי יצחק – "התבוננתי בגדלות הבורא ית', ומנגד ראיתי את שפלותי, ולא היו עימי די כוחות הנפש לקום ולהתפלל ולעמוד לפני השי"ת. לפתע ראיתי מבעד החלון גוי עובר בשוק, התבוננתי בהבדל שבינו ובין ישראל והתעוררה בי חיות חדשה שנתנה בי כח לעמוד לפני בוראי, חיש ננערתי ממיטתי וברכתי בכוונה עצומה 'שלא עשני גוי…'"
***
איש אשר רוח בו, היה הגאון רבי זאב גרינברג זצ"ל, ממקימי הקהילה היהודית 'שובה ישראל' ב'בואנוס איירס' וממנווטי דרכה. רבי זאב ניהל את ענייני הדת והרוח בקהילה בעוז ובתעצומות נפש, וכשגאווה יהודית בוערת בעצמותיו, ומתוך יראת שמיים טהורה, הקפיד על קלה כבחמורה, החל מהשגת 'חלב ישראל' במסירות נפש, בלא להתחשב כלל וכלל בקולא כזו או אחרת, וכלה בדאגה לאפיית מלאי גדול של לחם עבור כל בני הקהילה, כדי לא להזדקק ל'פת עכו"ם'.
אלא שקושי רב היה לרבי זאב ובני קהילתו להשיג בשר כשר, הם לא סמכו על השחיטה היהודית הרשמית, שהיתה רחוקה מאוד מדרישות ההלכה המחמירות.
לא נותרה בידם ברירה, אלא להקים מערך שחיטה נפרד ופרטי, אלא שדבר זה היה מנוגד לחוק, נשיא ארגנטינה 'פירון' הכיר רק בשחיטה הרשמית ולא אישר כל שחיטה אחרת.
רבי זאב החליט שעליו להיפגש עם הנשיא ולבקש אישור שחיטה, למרות שהנשיא לא נודע כאוהד יהודים במיוחד. תלמידיו יצרו את הקשרים הנדרשים ותואמה פגישה לשעה 8:00 בבוקר, אליה ניצב רבי זאב בזמן המדויק עם כמה מהנוגעים בדבר. עברו כמה דקות ועדיין לא זומנו רבי זאב ומלוויו אל לשכת הנשיא. רבי זאב קם בכעס והתכווין לעזוב את המקום, "אין שום הצדקה שהנשיא יאחר לפגישה…" – טען בתוקף… תלמידיו הסבירו לו שלא היה להם קל לקבוע פגישה כה חשובה וחבל להפסיד אותה רק בגלל איחור קטן, ואי קיום הפגישה מסיבה כזו, עלולה להזיק מאוד למשימתם להכרה בשחיטה הפרטית. עוד הם מדברים ושר הפנים שגם הוא הוזמן לפגישה הגיע, ראשית הוא התנצל בשם הנשיא על האיחור, והזמינם אל הלשכה.
בכניסתו ללשכת הנשיא תלה רבי זאב את מגבעתו על המתלה בפתח החדר והתיישב ליד השולחן, כיבוד קל ומשקה הוגש, ורבי זאב ביקש בטבעיות משר הפנים שיביא לו את מגבעתו מהמתלה. שר הפנים מילא את מבוקשו, רבי זאב חבש את הכובע ובירך בקול רם ברכת 'שהכל' ושתה מן המים…
הנשיא התעניין במעשיו של רבי זאב, "מה מלמלת לפני ששתית…?" שאל בסקרנות. רבי זאב הסביר לו שלפני שאנחנו נהנים מבריאתו של הקב"ה, אנחנו מברכים אותו ומודים לו על כך. מעשיו ודבריו של רבי זאב הרשימו מאוד את הנשיא, הוא הבין כי היהודים היושבים לפניו לא יוותרו בקלות על עקרונותיהם, ועל כן, עוד לפני שהציג לפניו רבי זאב את בקשתו, צלצל הנשיא בפעמון, כאות לסיום הפגישה, וביקש לכתוב בפרוטוקול הפגישה: "הבקשה התקבלה! כל קבוצה רשאית לקיים שחיטה עצמאית!".
או אז הבינו תלמידי הג"ר זאב גרינברג זצ"ל שדווקא גאוותו היהודית, שהיתה נראית כמתנשאת על פני הנשיא ושריו, היא זו שצלחה את הפגישה, כי היא הוכיחה יותר מכל שעקרונות היהודים, בשמירתם על כשרות השחיטה ושאר ענייני הדת, הם כחומה בצורה, ומאיש לא יירתעו, ואיש לא יוכל להזיזם אף כמלוא נימה.