מנהגו של הגאון רבי אברהם דוד מבוטשאטש, היה להישאר מדי יום ביומו בבית המדרש מיד לאחר תפילת שחרית, כשהוא מעוטף בטלית ועטור בתפילין, ולעסוק בתורה עד לאחר חצות היום. רק אז – היה שב אל ביתו, סועד את סעודת הצהריים, ומתפנה לשלל תפקידיו כרב העיר ואב בית הדין אשר בה.
אך הנה, באחד הימים, בושש הרב מלשוב אל ביתו בשעת צהריים. מאחר והיה זה מאורע נדיר בהחלט, החלה הדאגה מכרסמת בליבותיהם של בני ביתו. תחילה, סברו כי הרב התעכב מעט מסיבה זו או אחרת, ולפיכך שם את פעמיו היישר אל בית הדין. אולם עד מהרה התברר, כי לא כך הם פני הדברים: אל הבית החלו מגיעים אנשים בכדי לחפש את הרב, תוך שהם מספרים כי הוזמנו להגיע באותו היום אל בית הדין, אך מצאוהו סגור על מנעול ובריח…
הדאגה הלכה והתעצמה. מעולם לא אירע כזאת! רבי אברהם דוד היה ידוע כאדם דייקן, שמעולם לא איחר! כיצד ניתן להסביר את פשר היעלמותו הפתאומית?
שליחים דחופים נשלחו אפוא מבית הרב אל כל רחבי העיירה, בכדי לחפש את הרב, אולם חזרו בידיים ריקות. גם אל בית המדרש ניגשו בני הבית, בסברם כי אולי שקע הרב בתלמודו ולא שת ליבו לזמן החולף, אולם מצאו את המקום נעול, משמע הרב כבר עזב ונעל את בית המדרש אחריו…
כך, המשיכו החיפושים במשך שעות ארוכות, עד לשעת תפילת המנחה. או אז, כאשר הגיע השמש אל בית הכנסת בכדי לפתוח אותו לקראת התפילה – הוא מצא את הרב יושב על מקומו ומעיין בספר… "רבי! הלא מחפשים אחרי הרבי בכל העיר! מדוע הרב לא שב אל ביתו כמדי יום ביומו?", שאל השמש, ורבי אברהם דוד הסביר:
"מדי יום ביומו אני משאיר את המפתח בחור המנעול בזמן שהדלת פתוחה, וכאשר אני מסיים את חוק לימודי – אני מוציא את המפתח, נועל את הדלת מבחוץ, והולך לדרכי. אולם היום, כאשר סיימתי ללמוד וניגשתי אל הדלת – מצאתי שהמפתח אינו במקומו… מישהו לקח אותו, נעל את הדלת מבחוץ, והלך לדרכו… ובכן, לא נותר לי מה לעשות כי אם להמשיך וללמוד, עד שבאת אתה ופתחת את הדלת כעת!".
כעת, מיהר השמש בריצה אל ביתו של הרב בכדי לבשר את הבשורה הטובה, ולהניח את דעתם של בני הבית שליבם יצא מדאגה. רק לאחר מכן, התפנה לשאול את השאלה המתבקשת: מי היה זה אשר הרהיב עוז בנפשו לעשות מעשה חמור שכזה, לנעול את הרב בבית המדרש ולברוח? שאלה זו נותרה לעת עתה חסרת מענה, ועד מהרה הפכה לשיחת היום בין הבריות…
לאחר תפילת ערבית, התכנסו בבית המדרש כל ראשי הקהילה, בכדי להיוועץ אודות הדרך בה יוכלו לחשוף את זהותו של המחוצף. לפתע, נכנס אל בית המדרש אחד מבעלי הבתים החשובים שבעיירה, והודיע כי עלה בידו לגלות ידו של מי במעל: מדובר היה ביהודי מתבולל, פורק עול, אשר החליט להתאנות לרב הקהילה הצדיק ולהתעלל בו בצורה כה שפלה!
משהתבררה זהותו של הפושע, לא נותר אלא לדון מה יעשה בו. דעתם של ראשי הקהילה היתה נחרצת: יש לנדותו ברבים, בתקיעת שופר ובמעמד כל בני העיירה, למען ישמעו ויראו!
לאחר שהתקבלה ההחלטה, ניגשו ראשי הקהילה אל רבי אברהם דוד ומסרו לו את החלטתם. בתחילה, ניסה רבי אברהם דוד להתנגד… הוא ניסה אפילו להליץ טוב על הפוחז, תוך שהוא מבהיר כי הינו מוחל לו במחילה גמורה. אולם ראשי הקהל הבהירו – כי הדבר אינו בא בחשבון: "אם על כבודו שלו יכול הרב למחול, מי ימחל על כבוד התורה?".
בלית ברירה, נאלץ רבי אברהם דוד להסכים עם ראשי הקהל, וכך, למחרת היום, בשעת בוקר, התקבצו בהוראת הרב כל בני הקהילה בבית המדרש, בו כבר דלקו נרות שעוה שחורים וגדולים. הרב, ועמו עשרה דיינים – כבר היו מעוטפים בטליתותיהם הצחורות, ואוירת אימים שררה במקום.
והנה, נפתח ארון הקודש, ספרי התורה הוצאו ונמסרו לידם של הדיינים, ואילו רבי אברהם דוד עצמו – עלה במדרגות שלפני הארון, ובידו שופר. הכל המתינו לשמוע את תקיעת השופר ואת הכרזת נוסח החרם, אולם אז, לפתע, נשמע קולו של הרב שהחל מדבר אל עצמו:
"אברהם דוד… אברהם דוד… האמנם אתה מתכוון אך ורק לכבוד שמים ולכבוד התורה? האם אין אתה מתכוון לכבוד עצמך, או אולי לנקום מאותו אדם שמנע ממך לאכול את ארוחת הצהריים?"…
דממה השתררה בבית המדרש, ולאחר רגע – נשמע קולו של הרב: "להחזיר את הספרים לארון הקודש! לכבות את הנרות! הציבור יתפזר איש איש לביתו לשלום!", ובכך הסתיימה פרשת החרם שמעולם לא יצא אל הפועל…
לאחר מעשה, נשאל הרב על ידי ראשי הקהל: "מדוע מלכתחילה הסכים הרב לשתף פעולה עם החרם, ולבסוף נסוג בו ברגע האחרון?", והשיב:
"ברגע הראשון, אכן קיבלתי את דעתכם. הייתי בטוח שמדובר בפגיעה בכבוד התורה, עליה יש למחות בכל תוקף. אולם עם השעות שחלפו – ניתנה לי שהות לבחון את העניין שנית, ביישוב הדעת, עד שברגע האחרון, לאחר שכבר הוצאו ספרי התורה מארון הקודש – הגעתי למסקנה: השתכנעתי כי מניעיי לא היו נקיים לחלוטין, ובנסיבות אלו – היה ברור לי שאין מקום להוציא את החרם אל הפועל!".
הרי לנו, שלעתים האדם עושה מעשה כלשהו, בהיותו בטוח שהוא נובע ממקום טהור, אך לאחר שממתין מעט, ושוקל בדעתו שוב את הצדדים לכאן ולכאן מתוך מנוחת הדעת – מתברר לו לפתע, שכוונתו האמיתית היתה שונה לחלוטין…
(מתוך הספר 'ללמדך' על פרשיות השבוע)
יישר כח
זכות הלימוד תעמוד לכם.
יישר כח אנחנו זוכים ללמוד גם בזמנים שאין לנו ספרים בהישג יד תצישיגו בעשייה