בום טראח. 'מורי ורבותי, יהודים רחמנים בני רחמנים, אני אוסף כסף בשביל קרוב משפחה שנקלע לחובות גדולים, יהודי תלמיד חכם יגע בתורה, בעל משפחה מרובת ילדים, ולרש אין כל. בבקשה מכם, ליהודי היקר הזה אין אפשרות לצאת ולאסוף כסף, הוא נולד רחמנא ליצלן בלי ידיים'…
אם אחד המתפללים החליט לתרום לגבאי הצדקה מעבר לנתינה ממוצעת, הרי שהמשפט האחרון הוא הגורם לכך – הוא נולד בלי ידיים. זהו משפט מחץ. בכינון ישיר אל תוך הלב.
ואם ישאל השואל, מאי נפקא מינה אם ידיים יש לו לנמען הצדקה? וכי תלמיד חכם היגע בתורה, ובעל משפחה ברוכת ילדים, אינו ראוי למתת יד מכובדת, רק משום שזיכהו הבורא יתברך ברוב רחמיו בשתי ידיים בריאות? התשובה לכך מורכבת משני מושגים – רחמים וחוסר אונים.
סוד הרחמים
והרי טיפ קטן לכל גבאי צדקה מתלמד. הצלחתך או חלילה כישלונך תלויים באַמַת מידה אחת, האם הצלחת לעורר רחמים אצל השומע. הא ותו לא. זה לא באמת משנה כיצד תעשה זאת, אם באמצעות סיפור חיים מרטיט, אם בצירוף קול נוגה, או בסיוע פרוספקט נוטף דמע. העיקר, נקודת הרחמים היא זו שתקבע האם יפטרוך בשקל וחצי, או שתזכה לנדבת יד שיש בה כדי להתכבד.
טיפ נוסף ומשלים: אין דבר מעורר רחמים יותר מאשר חוסר אונים.
אמת, תלמיד חכם השרוי בצער, ראוי לצדקה ותמיכה. אך בלעדי ידיים, הרי הוא חסר אונים לחלוטין, וחסרי אונים יזכו לרחמים.
מראה תינוק סובל, מעורר רחמים פי כמה ממבוגר מתייסר, על אף שסבלו של התינוק הוא רגעי בלבד – הכאב בטהרתו. בעוד סבלו של המבוגר מכיל גם ייסורי נפש, דאגה פחד ועוד. למרות זאת, יכמרו רחמינו ביתר שאת דווקא על התינוק, וזאת משום שהוא חסר ישע לחלוטין.
מה ההסבר לכך, מדוע חוסר אונים מעורר רחמים?
הרחמים הם האוצר הסודי ביותר שלנו, אך הם גם נקודת התורפה שלנו. כאשר רחמינו מתעוררים, אנו עלולים לעשות צעדים בלתי הגיוניים ובלתי הפיכים – להעניק בלי מידה, להשפיע בלא הצדקה. תחת השראת הרחמים אנחנו כביכול בלא שליטה עצמית.
כפועל יוצא, לא נחשוף את הנקודה הרגישה ביותר שלנו עד שנהיה בטוחים שאנו לא מסכנים את עצמנו. זו הסיבה לחשדנותנו האינסטינקטיבית כשמישהו מנסה לעורר את רחמינו. נורת אזהרה בוהקת נדלקת בתת מודע: עליך לבדוק שמא מרמים אותך, אולי מתכוונים לנצל אותך. תורף האזהרה היא: זהירות, קיים חשש סביר שהעומד מולך הוא חזק, ואתה עומד להתגלות לפניו בחולשתך.
אדם חסר אונים לא מאיים עלינו. אנחנו מזהים את חולשתו. הוא זקוק לנו באמת. הוא תלוי בנו. אנחנו לא מרגישים מאוימים לחשוף בפניו את הסוד האישי שלנו. את החולשה שלנו. את הרחמים.
ימי רחמים
כלפי מה הדברים אמורים?
חודש אלול חודש הרחמים הוא. ארבעים יום, מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, שהה משה רבינו במרום ועורר רחמים על ישראל. בעקבות פעולתו, מידי שנה בשנה חוזרים ונפתחים בימים אלו שערי הרחמים, ובידינו לעורר ולהמשיך שפע משלוש עשרה מידות הרחמים. בנקודה הזו אנחנו מתמודדים מול מידת המשפט.
היחס המקובל למידת המשפט הוא כמידה סותרת לרחמים. אך האמת שמידת המשפט מגוננת על הרחמים. הרחמים הם הסוד של ה' יתברך, וכשהסוד מתגלה, הבורא פועל אתנו 'לא לפי הספר'. לפנים משורת הדין. אולם כך לא ניתן לקיים עולם – ה' במשפט יעמיד ארץ.
מידת המשפט מגינה על נקודת הרחמים. היא תובעת דין. מידה כנגד מידה. מערכת המשפט מסתירה את מידת הרחמים. אסור שיתוודע בראש כל חוצות שהמלך רחמן או וותרן. 'הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו' הוא סוד אישי. ואין ראוי למלך להיחשף כך, כביכול בחולשתו.
בתמורה לחשיפת סוד הרחמים האישי שלו, מצפה מאתנו הבורא לחשוף בפניו את הסוד האישי שלנו. איזה סוד? הסוד שבכוחו לעורר רחמים. הסוד עליו אנו מגנים בחירוף נפש, מתביישים לחשפו – חוסר האונים שלנו.
סגולתו של חוסר אונים לעורר רחמים. בקשת רחמים הנובעת מחוסר אונים אינה מאיימת על מידת המשפט. מחוּסר האונים תלוי לחלוטין בבעל הרחמים. הוא מכיר בחולשתו המוחלטת. מפניו אין צורך להסתיר את נקודת התורפה הפנימית. ראוי הוא שירחמו עליו.
בקשה ותביעה שיש בהן שמץ הסתמכות והצדקה עצמית, מעוררות את מידת המשפט. אם בדעתך שמגיע לך, תיכף ומיד תיווכח שטעות בידך. יקוב הדין את ההר. אך אם מכיר אתה שאינך כדאי, ראוי אתה לרחמים.
חוסר אונים
בלב כל יהודי טמונה נקודה זכה של אין אונים. כל אחד מאתנו הוא חסר ישע בהגדרתו הטהורה. אנו תלויים לחלוטין ברחמיו יתברך. אין לנו סיכוי רוחני וגשמי בלעדיו.
לוּ רק נזדהה עם נקודה פנימית זו, נחדל מהניסיון הנואל 'להסתדר לבד', ונחשוף בפני הבורא את אי יכולתנו וחוסר האונים שלנו, יכמרו רחמיו עלינו.
דא עקא, במקום לחשוף אנחנו נלחמים על הסתרת חולשתנו זו. במשך שנות קיומנו בעולם למדנו את אומנות ההעצמה האישית. האמירה הרווחת בעולם דוחקת בנו: אתה מסוגל. אתה יכול. מגיע לך. לעולם אל תיחשף בחולשתך!
ממה אנו פוחדים כל כך? מאיבוד הזהות. אם נחשוף את האמת הפנימית שלנו, נגלה שאין לנו במה להיאחז. הקרקע תישמט תחת רגלינו. אם נזדהה עם חוסר הישע שלנו, מה יחזיק אותנו?
חוסר אונים הינו תלות מוחלטת, ואנחנו מתורגלים כל כך בהיסמכות על עצמנו. נזקקות משמעותה חולשה, ואנחנו אוהבים להרגיש חזקים ומסוגלים.
אז מה עושים? מעמידים פנים. כמה מאמץ נפשי ומנטלי מושקע בטשטוש עובדות, טיוח חולשות, וטאטוא שערוריות מתחת לשטיח. הכל בסדר, הכל בשליטה. 'תודה, אני מסתדר לבד'.
כולנו בסתר ליבנו מחפשים את המקום בו נוכל להתפרק. מקום בו נוכל לגלות גם את חולשתנו בלי חשש. בלי בושה. להיות מי שאנחנו באמת. בלי מסכות, בלי הסתרות.
העולם הקשוח שלנו מזלזל בחולשה. אבל יש מקום אחר בו חולשה מעוררת כבוד. יש מישהו שמעריך אותה באמת ומחכה לה – הקדוש ברוך הוא.
תלות חזקה
אך כאן עלינו לחדד נקודה אחת, ולהתמודד עם טעות נפוצה שהשתרשה בתודעתנו. חוסר אונים אינו התמסכנות. כשאנחנו מדברים על חשיפת חוסר הישע שלנו בפני הבורא, אין הכוונה להצגת 'החלש המסכן'.
אם אמרנו שסגולתו של חוסר אונים לעורר רחמים, הרי שהצגה והעמדת פנים הם המרחיקים ביותר את הרחמים.
כשאנו מגלים בפני הבורא שאנו חסרי אונים, לא נרגיש חולשה. חוסר אונים משמעותו תלות. כלומר, הכרה בכך שאנו לכשעצמנו חלשים, אבל אנו נשענים ותלויים בכח החזק ביותר שקיים, בבורא יתברך, וזה ממש לא מרגיש כמו חולשה, אלא הישענות והסתמכות על הכח האמיתי שלנו.
חודש אלול נועד למצוא את החוסן האמיתי שלנו, שלמרבה הפלא אינו מסתתר בתוכנו, אלא חוצה לנו. נקודת המשען שלנו היא ה' יתברך. חוסנה של הנשמה היהודית מבוסס כל כולו על מאצילה. דווקא כשנסכים לחשוף את נקודת החולשה שלנו בפני הבורא, נגלה את כוחנו, סגולתנו ותפארתנו.
נמצא אם כן, שחודש הרחמים אכן מסוגל לפתיחת שערים – שערי שמים ושערי הלב.
אנו נחשוף את מסתרי הלב, נבטא בפני ה' יתברך את חולשתנו העצמית, ואת היותנו תלויים בו לחלוטין, באין אונים – 'אני לדודי'. והוא יחשוף בפנינו את חולשתו, את מסתרי רחמיו ההומים אלינו – 'ודודי לי'.