המעשה דלהלן התרחש בהיות מרן הגרא"מ שך זצ"ל כבר בימי הגבורות. ראש הישיבה יצא מחדר השיעורים, צועד במסדרונות הישיבה כשהוא מתעמק בסוגיה הנלמדת. לפתע הגיח למולו בחור שבא במרוצה ופגע בו שלא במתכוון. ראש הישיבה הישיש מעד ונפל ארצה. בהלה אחזה בנוכחים שמיהרו להרימו ולוודא שלא נפגע מכח הנפילה. אך ראש הישיבה המשיך כהרגלו לשוטט בסוגיה כאילו לא קרה מאומה.
מאוחר יותר ירד התלמיד לביתו של ראש הישיבה לבקש מחילה. סערת רגשות ניכרה על פניו של הבחור, אך ראש הישיבה לא הבין כלל מה קרה: "אני לא יודע על מה יש לי למחול לך, לא קרה כלום".
"על הנפילה" – המשיך הבחור, מגמגם ברעדה מול כבודו של ראש הישיבה – "אולי האשמה בי שלא נזהרתי מספיק!".
הביט בו ראש הישיבה בפליאה: "אינני יודע על מה אתה סח, איזו נפילה?!"…
עובדות אלו ודומיהן, שלא הבחין בעמוד דומם, לא בגשם דולף ואף לא בהבזק חולף, היו למעשים שבכל יום בסביבת גבעת הישיבה שחסתה בצל המאור הגדול ראש הישיבה, שבאהבתו היוקדת לתורה שקע בה בכל רמ"ח איבריו, עד שכל תחושותיו והרגשיו היו רק מניחוחות התורה, טעמה המתוק, ריחה המשכר ואספקלריתה המאירה.
(להתעדן באהבתך, מתוך 'מחשבה אחת')