יום אחד הבחין הגאון רבי משה הלברשטאם זצ"ל ב'פנים חדשות' במניינו הקבוע בבוקר. כדרכו ניגש אליו לקדמו בברכת שלום עליכם ולהתעניין בו. כבר בתחילת השיחה התברר לו כי מדובר ביהודי הלוקה בנפשו ל"ע, אשר היתה לו 'חוות דעת מקצועית' על כל נושא ותחום בעולם, ויתרה מזו, היו לו דברי תורה 'עמוקים' אשר שמח לראות כי סוף סוף יש לו בפני מי להשמיע אותם וכי יש מי ש'מבין' עליהם.
רבנו גילה התלהבות לנוכח דברי תורתו וחכמתו וביקש ממנו שיואיל להתארח בביתו ולסעוד על שולחנו כדי שיוכל להשמיע לו עוד מפניני חכמתו. "אני צריך לומר תורה בסעודה שלישית, ולא תמיד יש לי מה לומר, אשמח אם תוכל לומר לי מדי פעם את רעיונותיך העמוקים".
הלה קיבל את הדברים כפשוטם ולא ידע את נפשו מרוב שמחה, ואכן מאז גזל מזמנו של רבנו רבות. אך הוא, בסבלנות אין קץ ובמאור פנים האזין ל'חכמותיו', ובמשך כל השבוע היה יהודי זה טרוד ועסוק בהכנת הווארט שעליו להציע לפני רבנו, ואף השתדל להעביר מידע זה לכל סובביו ומכיריו.
פעם כשהיהודי הזה חזר לאחר היעדרות ממושכת בעקבות אישפוזו בביה"ח, שאלו רבנו: "היכן היית? הרי לא היה לי מה לומר בסעודה שלישית!"
(י' הלר, 'המבשר' תורני אחרי קדושים תשע"א)