בין טוב לנעים
כל אדם, בשעה שהוא מתבגר ומקבל דעת, עומד הוא לפני דילמה ופיתוי לא פשוטים – "טוב לי" מול "נעים לי", זה לעומת זה. לא כל מה שנעים הוא טוב. לאכול מאכלים רוויי סוכר וכולסטרול – זה לא טוב, אך זה נעים. לבזבז כסף – גם לא טוב אלא נעים. לעשן סיגריות – ודאי לא טוב, אבל נעים. והרשימה ארוכה. ישנם הרבה מאד דברים שאינם טובים אלא נעימים.
מאידך, יש הרבה דברים שהם לא נעימים אבל טובים: ללכת לטיפול שיניים זה מאד טוב אבל לא נעים. לשמוע ביקורת זה מאד טוב, אבל לא נעים.
האדם נקרע – בין ה'טוב לי' ל'נעים לי'.
היצר הטוב אומר לו: לך על הטוב, כי לקח טוב נתתי לכם, והיצר הרע אומר לו: לך על הנעים. עזוב מה שיהיה, עזוב מה שהיה אתמול או מה שיהיה מחר. כעת כיף לך? זהו זה. תתמקד בחוויה.
אלא, שלאחר שאדם בוחר את הנעים על פני הטוב קורה תמיד דבר אחד – ברגע שהנעימות מסתלקת מגיע תסכול: למה עשיתי את זה? למה? כך יוצא שאדם מפסיד את כל חייו – הוא בוחר ללכת על הנעים הזה ועל הנעים הזה, ובסופו של דבר לא מצליח להגיע למקום הנכון וגם מרגיש רע עם עצמו.
כשמגיע חודש אלול ומגיעים ימי הדין, רבונו של עולם רוצה, באהבתו הרבה אלינו, שנחזור חזרה ונבחר את הדברים הנכונים.
המלך בשדה
לפני שנים אחדות הגעתי ל'קמפ' שערכה ישיבה מסוימת. האווירה באותו מחנה היתה קצת ירודה מבחינה רוחנית, לא בדיוק האווירה שהתורה רוצה שתהיה.
המשגיח, שרצה 'לנער' מעט את הבחורים, קיבץ קבוצה מסוימת ואמר להם: "מורי ורבותיי, אנחנו נמצאים כעת בחודש אב. אב ראשי תיבות אלול בא, עוד מעט מגיע אלול, אני לדודי ודודי לי. איך אפשר להגיע לאלול באווירה כזאת?"
אחד הבחורים חשש, ככל הנראה, שאימת הדין שמנסה המשגיח להכניס למחנה תגרום לכולם שלא ייהנו מספיק, וענה לו בעזות: "כבוד הרב, 'אב' ראשי תיבות 'אלול באלול'. כשיגיע אלול תדבר איתנו על אלול. לא עכשיו. אין לנו כח לשמוע עכשיו על אלול"…
בדיוק אז הגעתי לשם. הספקתי לשמוע את מה שאמר הבחור, והמשגיח בקש ממני לענות לו. ישבתי עם הבחורים ואמרתי: הייתי רוצה לשאול אתכם שאלה. נניח שניקח את החיים של האדם ונחלק אותם לשניים – חצי הנאות וחצי סבל, מה שייך להנאות ומה לסבל? בריכת שחיה, למה היא שייכת? – להנאות. פיצות? – הנאות. אוכל? – הנאות. ים? – הנאות. טיולים? – הנאות.
מה שייך לסבל? – כאבים, מחלות, צרות… שלא נדע.
כעת המשכתי לשלב הבא: חודש אלול ותקופת הימים הנוראים – שייכים להנאות או לסבל?
הם ענו כל מיני תשובות, שתמציתן היתה: אלול הוא עמוק-עמוק בתוך הסבל. אחד הבחורים התבטא: "הלוואי שהיה לי כדור שינה שהייתי בולע אותו בראש חודש אלול ומתעורר בסוכות. ימים נוראים זה נורא. איך אפשר לראות בזה דבר טוב?"
שמעתי את כל מה שאמרו ואמרתי: בואו ותראו כמה התפיסה שלנו מעוותת! אספר לכם סיפור עצוב שהכרתי מקרוב.
יהודי אברך בן תורה תלמיד חכם הקים משפחה לתפארת. אחד הבנים למד בישיבה חשובה, מהמפוארות בארץ. הוא נמנה על הבחורים הטובים ביותר, ובגיל עשרים ושתיים כבר סיים ש"ס! אלא, שהשטן ככל הנראה לא יכול היה לראות בחור שלומד כל כך טוב. חבר רע נצמד אליו. לאט, לאט פעפע הארס פנימה ופנימה, עד שיום אחד הוא ירד מהדרך
בדיוק בזמן השידוכים, כשכל העולם רצה אותו, הוא עזב הכל.
מה לא ניסו ההורים השבורים לעשות. הם ניסו לדבר אתו, ניסו לתקשר איתו – אבל הוא הפנה להם עורף.
בא אלי האבא, שבור ורצוץ, וביקש ממני לפגוש את הבן שלו – "התורה בוכה עליו", אמר לי ובכה, "כמה עמל התורה היה לו! ובכל זאת כבר שלוש שנים שהוא כך ".
ישבתי עם הבן כארבע שעות, והבנתי שרק נס יכול לעזור כאן. הבחור התרחק מאוד, איבד את כל העדינות שלו. אינך יכול להאמין שלפני כמה שנים היה נחשב לאחד הבחורים הטובים בישיבה ולמד יומם ולילה. כשדיברתי אתו הרגשתי כאילו אני מדבר אל קיר אבן.
למחרת התקשר אלי האבא: "נו, מה אתה אומר?"
לא יכולתי לכחד ממנו: "לעניות דעתי, רק נס משמים יכול להועיל כאן". לא רציתי לספר לו בדיוק על החוויה הנוראה שאני עצמי עברתי באותן שעות.
האבא שוב בכה, וחיפשתי מילים כדי לנחמו. שאלתי אותו: "יש לך עוד ילדים?"
"כן" – אמר לי – "ברוך ה' יש לי עוד תשעה ילדים. חמישה מהם כבר נשואים והשאר בישיבות. יש לי ברוך ה' נכדים וכולם בני תורה".
"נו" – אמרתי לו – "אז אולי תסתכל על שלושת רבעי הכוס המלאה? אולי תתנחם בהם?"
הוא התחיל לכעוס: "ניחומים של הבל אתה מנחם אותי! מאז שהאסון הזה קרה לנו, לפני שלוש שנים, אין לנו יום ואין לנו לילה, אין לנו שבת ואין לנו חג. הלב שלי כל הזמן אתו. כל בוקר אני פותח את הארון וכשאני רואה את התפילין שלו אני בוכה. בליל שבת, כשאני מקדש, אני חושב מה קורה עם הבן שלי כעת, ואני לא מסוגל להמשיך. אני עומד ובוכה כל שבת מחדש.
"יום אחד גיליתי את הדירה שבה גר הבן שלי. הגעתי לשם ואמרתי לו: אתה רואה את הספסל הציבורי שנמצא כאן בדיוק מולך, אני מחכה לך פה, עד שאתה חוזר בתשובה.
"הבאתי את הטלית והתפילין שלי וישבתי שם. כשהגיע הלילה, ישנתי שם, כמו הומלס. ראיתי את הבן מזיז את הוילון, רואה אותי כך – ונשאר בתוך הבית שלו. הוא ידע שאבא שלו נמצא בלילה הקריר על הספסל, והלב שלו לב אבן. שבוע שלם ישבתי שם, בלילה וביום. אשתי התקשרה ובקשה שאחזור הביתה, ואני התעקשתי להישאר. הייתי בטוח שהוא לא יוכל לשאת את זה, אבל אחרי שבוע אני נשברתי ראשון וחזרתי הביתה.
"הלב שלי אתו כל הזמן – ואתה אומר לך תתנחם בשמונה שיש לך?!"
כשהוא אמר לי את הדברים הללו חשבתי על חודש אלול. בחודש הזה – המלך בשדה. המלך יוצא מארמון הפאר שלו, ומגיע לשדה. המלך ישן בספסל מול הבית שלנו! הוא רוצה שנחזור בתשובה, ולכן יורד אלינו.
אביו של אותו בחור, בשר ודם, ובכל זאת הוא כואב ביותר את בנו שחוטא, ואם הוא כך, על אחת כמה וכמה שצערו וכאבו של בורא עולם הוא איום ונורא על שבניו מתרחקים ממנו.
העבירות שאנו עוברים אינן פוגעות בקב"ה, בדיוק כפי שקיום מצוות אינו מועיל לו. העניין הוא אחר – הקב"ה הוא אבא שלנו, וכשהבן עושה טעויות כואב לו. בדיוק כפי שכשבחור לומד הוא בסך הכל עושה טובה לעצמו, אבל גם ההורים שלו שבעי נחת מכך, ואם חלילה אינו לומד הוא מזיק בראש ובראשונה לעצמו, ובמקביל להוריו נגרם בשל כך צער.
חודש אלול אינו חודש של סבל. את הסבל אנו גורמים לעצמנו במו ידינו בכל פעם שאנו חוטאים! חודש אלול הוא חודש שבו יש לנו הזדמנות להתנתק מן הסבל. בחודש הזה המלך בשדה, הוא מושיט לנו יד ואומר: אני קרוב אליך, אני רוצה שתחזור, אני נותן לך את כל האפשרויות לעשות זאת. אני פונה אליך, אני רוצה שתצא זכאי בדין. לצורך כך אתה צריך לעשות משהו, לצעוד צעד אחד ולגלות רצון מצדך.
חודש אלול הוא חודש של רחמים וטוב – הקב"ה יורד אלינו ונותן לנו את האפשרות לחזור אליו ולבחור מחדש את הבחירות הנכונות.
(רבי דוד ברוורמן שליט"א – דורש טוב אלול)