אליעזר (לייזר) רוט
לקראת תחילת זמן 'אלול', ופתיחתה של שנת לימודים חדשה בעולם הישיבות, שוחחנו עם אחד מוותיקי המשגיחים, הגה"ח רבי חיים אברהם ויזל שליט"א, ששימש במשך קרוב לארבעה עשורים כמשגיח בישיבת 'חכמי לובלין', שייסד והנהיג רשכבה"ג מרן בעל 'שבט הלוי' זצ"ל, והיה מתלמידי הישיבה בעצמו.
כתלמידו של רבינו בעל 'שבט הלוי' הגר"ש ואזנר זצ"ל, וכמי שעסק רבות בשנים בעבודת החינוך, תחת שרביט הנהגתו של רבינו זצ"ל, זכה הרב ויזל לשמוע ולראות אינספור סיפורים, עובדות, אמרות טהורות והדרכות, מאת קודש הקודשים. ביקשנו ממנו לספר ולהסביר כיצד תפס רבינו זצ"ל, את המושג 'ישיבה'. הרב ויזל נאות להשיב לנו, ותיבל את תשובתו בסיפורים ועובדות נפלאות:
האמת, שאצל רבינו זצ"ל יכולנו לראות בלי סוף דברים פלאיים, וסיפורי מופתים לא היו דבר נדיר. יש באמתחתי צרור עצום של סיפורים, אבל כמובן אי אפשר לספר הכל בפעם אחת, כי זה ייקח ימים ושבועות, ותצטרכו להקדיש סדרה שלמה של גיליונות רק לסיפורים שהייתי עד להם, או ששמעתי אותם מפי עדי ראייה ושמיעה נאמנים.
אבל אני רוצה לספר כאן סיפור אחד, שיחדד אולי את ההבנה שלנו, מה היתה הישיבה עבורו ואיך הוא התייחס אליה:
בבניין של הישיבה, היו כמה קומות וכמה בתי מדרש וחדרי שיעורים. היתה שם ישיבה קטנה, ישיבה גדולה שבה אני הייתי המשגיח, וכן בית המדרש של הקהילה, בו התפללו תושבי האזור ובוגרי הישיבה, שבאו גם מרחוק כדי להתפלל יחד עם הרבי.
"בשבתות, אנחנו בישיבה היינו מתפללים בבית המדרש שהיה למטה, ובבית המדרש הגדול שהיה למעלה התפללה הקהילה. הרבי עצמו היה מתפלל עם הקהילה בשבתות, ולא עם הישיבה, למעט ב'שבת מברכין', אז היה מתפלל שחרית בישיבה, עד אחר קריאת התורה, ואז היה עולה להתפלל את ההמשך עם הקהילה בבית המדרש השני.
"ויהי היום, אני עומד על משמרתי כמשגיח בישיבה בכניסת השבת. הבחורים כולם כבר מאורגנים, כולם כמובן טבלו במקווה בשעות אחר הצהרים וסיימו להתארגן לשבת, ועכשיו מתקבצים להתפלל מנחה, קבלת שבת ותפילת ערבית.
"התפללנו מנחה, הכל עבר בשלום ולא היה שום דבר מיוחד. התחלנו 'קבלת שבת', ופתאום נכנס אחד ממתפללי בית המדרש של הקהילה, ומודיע לי שהרבי קורא לי.
"מה? הרבי קורא לי באמצע קבלת שבת? מה פתאום? איך זה ייתכן? זה מעולם לא קרה!". אבל הוא מתעקש, "אתה שואל אותי?" הוא אמר, "אני אומר לך שהרבי ביקש לקרוא לך…".
רצתי במעלה המדרגות, הגעתי לרבי כשאני מתנשף ושאלתי: "הרבי קרא לי?", והוא משיב לי בחיוב. "כן. קראתי לך".
"תגיד לי", שואל אותי הרבי פתאום, "הכל בסדר בישיבה?".
השבתי שכן, ברוך ה' הכל בסדר. התפללנו מנחה, אנחנו בעיצומה של קבלת שבת, עוד מעט נתפלל ערבית של ליל שבת, מה כבר יכול להשתבש?
"כל הבחורים נמצאים בבית המדרש?", שואל אותי הרבי, ואני משיב ש.. נראה לי שכן. לא שמתי לב בחסרונו של מישהו אבל גם לא כל כך חיפשתי, בדרך כלל אף בחור לא מפסיד את התפילה בקבלת שבת. זאת לא אחת מההתמודדויות הקשות של משגיח בישיבה…
"למה?", שאלתי, "הרבי יודע שמשהו לא כשורה? מישהו אמר משהו? הרב יגיד לי מה העניין ואני אטפל בזה!".
אבל הרבי אומר לי "לא. אף אחד לא אמר לי כלום. אני רק שואל אם הכל בסדר?".
שוב השבתי במבוכה שאני חושב שהכל בסדר. אני באמת לא מבין למה הרבי מתכוון, ולא ידוע לי על שום דבר שאינו כשורה…
מששמע שכך הם פני הדברים אמר לי הרבי: "אם הכל בסדר אז הכל בסדר", ופנה להמשיך בתפילה.
יצאתי משם מבולבל לגמרי. באמת לא הבנתי מה הרבי רוצה ממני. איזו מן שיחה מוזרה זו היתה. בחיים הוא לא שאל אותי כאלו שאלות בצורה כזאת.
התחלתי לרדת במדרגות, כדי לחזור לבית המדרש, של הישיבה, אבל במחשבה שניה אמרתי לעצמי, הרי זה לא סתם דברים בעלמא. אם הרבי שואל אותי שאלות כאלו, כנראה שיש משהו לא בסדר. הרבי שאל אם כולם בבית המדרש, אולי אני אגש לפנימייה ואבדוק את העניין. אולי יש שם איזה בחור שהמשיך לישון או אולי נמצא במצוקה. אין לי מושג מה זה יכול להיות, אבל לבדוק לא יזיק.
בחוץ כבר החשיך, אני מראש אמרתי לבחורים בישיבה שימשיכו בתפילה כרגיל ולא יחכו לי. עשיתי חשבון שבזמן שעבר מאז שנקראתי לבוא אל הרבי ועד עכשיו, הם בטח כבר התחילו תפילת ערבית, ואם אני עכשיו אקדיש זמן לסייר בפנימיה בטח כבר אגיע לבית המדרש באמצע שמונה עשרה, אולי אפילו אחרי. אבל לא הייתי רגוע, אחרי שהרבי שאל כאלו שאלות, הבנתי שאין מנוס, אני חייב לעשות את הסיור הזה בפנימיה, ולאחר מכן אתפלל ביחידות.
פתרון התעלומה
אני נכנס אל הפנימיה, ומתחיל לעבור חדר, ועוד אחד. בודק אם יש משהו שלא במקום משהו שאינו כשורה, משהו שמעורר חשד. כלום. שקט מוחלט, אין אף אחד.
המשכתי בסיור, כבר כמעט סיימתי אותו, ואז עלה באפי ריח חשוד מאוד. ריח של עישון!
אני נכנס לחדר הבא, ואני רואה מחזה נורא ואיום. בחור מהישיבה יושב על מיטתו ו'מתארגן לשבת'. הוא מצחצח נעליים, בזווית פיו תלויה סיגריה בוערת שממנה הוא שואף בהנאה.
"שבת!!!", צרחתי.
הבחור הסתכל עלי: "המשגיח… מה נשמע? אל דאגה, אני תיכף מסיים ויורד לבית המדרש…".
אני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. "מה זה תיכף אסיים להתארגן?", שאלתי אותו בגערה, "אתה מחלל שבת, תניח מיד את הסיגריה, אל תכבה אותה, אסור לכבות בשבת".
הוא צחק: "הצגה יפה", כך הוא אומר לי, "המשגיח יודע איך לזרז בחורים לרדת לפני הזמן לבית המדרש. אבל אני באמת תיכף מסיים פה את צחצוח הנעליים, מסיים את הסיגריה, לובש את ה'בעקיטשע' ויורד לבית המדרש".
מיהרתי לחלון והסטתי את הווילון: "תסתכל החוצה, מה אתה רואה", צעקתי עליו בשלישית.
הבחור הרים את העיניים אל החלון, וכמעט נפל תחתיו מתעלף. הוא החוויר כמו סיד, כמובן שמיד הניח את הסיגריה ואת משחת הנעליים, והסביר שהוא טעה בשעה והיה בטוח שיש עוד זמן עד לכניסת השבת…
איזה מן ראש ישיבה?
שמרתי את הפרטים בלבי. לא רציתי לבזות את הבחור הזה ואף אחד לא שמע על הסיפור. אבל ביום ראשון, באתי לרב ואזנר, ועדכנתי אותו, שאכן "לא הכל היה בסדר", כשהוא שאל אותי. עליתי לפנימיה ומצאתי מה שמצאתי…
הרב ואזנר לא הופתע. "וכי בחינם קראתי לך?", הוא השיב לי בשאלה. "בוודאי שהיה שם משהו…".
אמרתי לרבי שאני מבקש רשות להיות קצת חצוף ולשאול אותו שאלה. הוא הרשה לי ואני שאלתי מהיכן? מהיכן ידע הרבי ששם בפנימיה יושב לו בחור וטועה ומעשן סיגריה בשבת?
השיב לי הרב ואזנר תשובה נוראה: "הרגשתי שיש איזה חילול שבת בישיבה", כך הוא אמר לי, "אבל לא ידעתי מה זה החילול שבת הזה, ואיפה הוא מתחולל. לכן קראתי לך וניסיתי לברר אולי אתה תוכל לעזור לי להפסיק את זה".
אמרתי לרבי בדרך צחות, שזה מאוד מעניין, אבל אני עצמי לא הרגשתי שום דבר. מעניין שרק הרבי הרגיש שיש חילול שבת.
הוא צחק, ואמר לי: "אני רוצה לומר לך, ראש ישיבה צריך להרגיש את הישיבה שלו. אם הוא לא מרגיש את הישיבה, איזה מן ראש ישיבה הוא???".
בהמשך היה עוד מקרה דומה, שפעם הוא הרגיש שמשהו לא בסדר, קרא לי ושאל אותי אם הכל בסדר. אני כבר ידעתי שאיתו לא מתווכחים, לקחתי איתי עוד משגיח צעיר שסייע לי באותה תקופה ויצאנו לחיפושים… אחרי שמצאנו את הבעיה, המשגיח השני שאל אותי איך ידעתי, אמרתי לו שהרבי שלנו מרגיש את הישיבה, וכשהוא שואל אותי אם הכל בסדר, זה אומר שממש לא הכל בסדר. כי מי שלא מרגיש את הישיבה, איזה מן ראש ישיבה הוא…
אני רוצה לספר סיפור מדהים
כחלק מההקפדה של מרן זצ"ל, על הנושא של 'צורת הישיבה', היה לו מאוד חשוב שבחורים ישהו בשבתות בישיבה, ולמעשה רצה שיהיו כל הזמן בישיבה, חוץ מבימי בין הזמנים שנועדו כדי שבחורים ישהו בבית ויקיימו גם מצוות כיבוד הורים…
אבל הקפדה יתירה היה מקפיד שבחג השבועות שהבחורים יישארו בישיבה, ובשום אופן לא יסעו לשום מקום, כי בחג השבועות מקבלים את התורה, ואיפה הוא המקום המתאים לקבל את התורה אם לא בישיבה?
על רקע זה ישנו סיפור ידוע, שאירע עוד לפני שאני עצמי למדתי בישיבה, כלומר, לפני כיובל שנים, או יותר.
היו אז בישיבה כמה בחורים, שמאוד רצו לנסוע לחג השבועות לרבי שלהם. כמובן שעבור יהודי חסידי אין צורך להכביר במילים, כמה חשוב ונחוץ הדבר להיות בחג השבועות אצל הרבי.
אבל הבחורים הללו למדו בישיבת 'חכמי לובלין', וראש הישיבה שלהם הקפיד מאוד שהבחורים יישארו בישיבה.
נו, מה עושים???
הם החליטו שהם לא מבקשים רשות, כי אם הרב ואזנר יאסור עליהם לנסוע, פשוט שהם לא יכולים. במקום זאת, הם פשוט נעלמו מהישיבה בלי להודיע לאף אחד, בערב חג השבועות, ונסעו לרבי.
כששבו לבני ברק, הם נמנו וגמרו בינם ובין עצמם, שסביר להניח שהרב ואזנר הקפיד עליהם, ולכן הם צריכים לפייס אותו. אבל איך מפייסים את הרב ואזנר? פשוט מאוד, באים לתפילה מוקדם. למחרת הם השכימו קום, והתייצבו בבית המדרש כשהם מבליטים את עצמם ומקווים שהרב ואזנר ישים לב שהם נמצאים.
הוא כמובן שם לב, ואף ניגש אל הבחור הדומיננטי מביניהם, ואמר לו: "יש לנו בישיבה כלל ברור, בחג השבועות נמצאים בישיבה. אתה הלכת יחד עם חברים, ופרצת גדר. אתה יודע מה אומרים חז"ל על פורץ גדר!".
הבחור כמובן החוויר ונבהל מאוד מהתגובה של הרב ואזנר, אבל את הנעשה אין להשיב. הוא שתק, אולי ניסה למלמל כמה מילות התנצלות, והרב ואזנר פנה והלך לו.
באותו היום, או אולי למחרת, הגיע נחש לישיבה, ועשה את דרכו לכיוונו של הבחור הזה. הבחור שראה את הנחש, נמלט כל עוד נפשו באפו, וזעק זעקות איומות. כל בחורי הישיבה הגיעו, ניסו לגרש את הנחש, אבל הנחש פנה לחדר המדרגות, התמקם שם באיזו פינה, ולא זז מהמקום. הבחורים זרקו עליו כל מיני חפצים, שפכו מים, אבל הנחש לא זז.
לבסוף הביאו לוכד נחשים, וגם הוא לא הצליח לגרום לנחש לזוז ממקומו, עד כדי כך שהוא שלף אקדח וירה בו, שתי יריות כמדומני. הנחש סולק מהמקום, אני לא יודע אם חי או מת. אני הרי לא הייתי אז בישיבה, אבל בתקופה שבה אני למדתי שם, הסיפור הזה נישא בפי כל, והחור שנהיה בקיר היה סימן וגלעד, שנשאר עוד הרבה מאוד שנים, אולי הוא נמצא שם עד היום, באמת מעניין לבדוק את זה, אם השאירו את החורים הללו לזיכרון עולם.
פנצ'ר בחזור משכם
מעשה דומה אירע שנים לאחר מכן, בזמן שאני עצמי למדתי בישיבה. היתה אז קבוצה של בחורים שהחליטו לנוסע לקבר יוסף הצדיק בשכם. אז הגישה עוד היתה בטוחה, לפני הסכמי אוסלו האזור היה בשליטה ישראלית מוחלטת, ונסיעות לקבר יוסף הצדיק לא היו דבר נדיר.
התוכנית היתה שהם עולים לטנדר אחרי סיום הלימודים בישיבה, נוסעים בשעות הלילה, ולמחרת בבוקר כולם כבר בחזרה בישיבה, אף אחד לא מפסיד את התפילה בישיבה. כך בעצם הם קיוו שהנהלת הישיבה, ובמיוחד הרב ואזנר עצמו, לא ירגישו בכך.
אבל קרה מה שקרה, והעסק השתבש להם. היה איזשהו פאנצ'ר עם הטנדר, והנסיעה התארכה הרבה מעל המצופה, כך שכשבישיבה התפללו שחרית, הם עוד לא הספיקו לחזור…
הרבי כמובן שם לב למספר גבוה כל כך של בחורים שחסרו, הוא בירר מה קרה, והשיבו לו שקבוצת בחורים החליטה לנסוע לקבר יוסף הצדיק על חשבון שעות השינה. הוא בירר מי עמד בראש, ורשם בזיכרונו את הפרטים.
כשהבחורים חזרו לישיבה, הרב ואזנר תפס את הבחור שארגן את כל העניין, ואמר לו: "נסעת בלי רשות! היית פורץ גדר!". בכך הסתיימה הנזיפה…
למחרת בבוקר, הבחור השכים קום, כדרכם של הבחורים שרצו לפייס את הרבי, וידעו שזה הדבר שהכי מדבר אליו. הוא קם ממש מהראשונים בישיבה, ויצא מהבניין בדרך למקווה, אבל פתאום הוא רואה נחש שחור ארוך זוחל למולו.
כמובן שהבחור נבהל מאוד וברח פנימה אל תוך הבניין, סגר דלת ועוד דלת והתחבא מהנחש. במקביל הוא צרח לחברים שלו, שמישהו מהם ילך אל הרבי, ויגיד לו שהוא מבקש סליחה ושהוא חושש מהנחש…
ואכן אחד הבחורים מיהר לביתו של מרן זצ"ל, שהתגורר קרוב מאוד לישיבה, דפק על הדלת בשעת לפנות בוקר מוקדמת. הרב ואזנר פתח את הדלת וכששמע את הסיפור הוא נחרד: "תגיד לו שהנחש לא יפגע", פסק הרב ואזנר נחרצות, "הוא יכול לצאת החוצה בלי שום חשש. לא יקרה לו כלום. אני לא התכוונתי חלילה להזיק לו בדברי".