"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך…" (טז, יח)
בראש ובראשונה, את השופטים והשוטרים "תתן לך", תשפוט את עצמך! ועליך לדאוג שיהא זה "משפט צדק". גם כשאתה שופט את עצמך "לא תטה משפט", ואל תוותר על האמת. תהיה האמת מה שתהיה, טובה לך או לא – אין לזוז ממנה!
מי שלומד תורה יודע לחיות את האמת גם אם על פניו נראה שהשקר משתלם. ולהפך: מי שלא לומד תורה מתרגל לחיות בשקר, כשנראה לו משתלם.
הגמרא אומרת (סוטה מז ע"ב): "משרבו בעלי הנאה – נתעוותו הדינים, ונתקלקלו המעשים, ואין נוח בעולם". ומפרש רש"י: "שמתוך שהם בעלי הנאה אין מטריחים עצמם לעיין בדין ובאיסור והתר להורות לציבור, ומתוך כך נתקלקלו מעשיהם, וכיון שכן, אין לקב"ה נחת רוח בעולמו ואין עולמו נוח לו".
לעצלנים אין כח לברר כל סוגיה עד הסוף, משום כך הם לא מתרגלים לחפש את האמת המוחלטת וממילא מתעוותים הדינים ומתקלקלים המעשים.
החזון איש בספרו "אמונה וביטחון" (חלק א אות ח) כותב: "ענין הדמיון הוא כח נאצל מן השכל, והוא שטחי, בלתי עיוני, וטבעו לשכנע את האדם, ולאסור את ליבו שלא יחשוב נגד דמיונו".
בשכלו אדם מבין היטב שהדמיונות אינם ברי סמכא. דא עקא, הדמיון הוא תוקפן גדול, ולא מאפשר לאדם להפעיל את השכל ולחשוב אחרת ממנו.
וכך, הדמיון מתעתע באדם והופך אותו להיות מכור אליו. הוא נוהה אחריו ולא מאפשר לשכל להציג לאדם את האמת האחרת. לא פלא שאנשים רבים, מתנצחים, משקרים ושאר מרעין בישין, כי מורה דרכם הוא הדמיון שמורה להם שהצדק לצידם, ומשתלם להם להגיב ולריב, כדי להוציא את צדקתם לאור.
נורא נוראות להתוודע למקרים רבים שאנשים פשוט נפלו לבור תחתיות בעטים של דמיונות. אנשים פשטו את הרגל כשהציגו בפניהם מצגות שווא על רווחים דמיוניים, והם מכרו את ביתם כדי להשקיע את כספם בחלומות באספמיא, כולם עורבא פרח.
פעם אחת נכנסתי למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל וסיפרתי לו על קבוצת משקיעים כאלו באנגליה, שהשקיעו את כל מה שיש להם באיזשהו עסק שנתן להם, בהתחלה, שלושים אחוזי רווח, וכך רכש את אמונם. הם גייסו כספים מבני משפחה, מחברים, כדי להשקיע, וביום מן הימים התברר להם שאיבדו את הכל. מאה ושמונים מיליון שטרלינג! הרב שטיינמן קרא, בעצב, את הפסוק (ישעיהו ס, ח): " מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם". אנשים רצים – כמו יונים – אל המלכודת בגלל דמיונות כוזבים.
אדם מדמין שכל דבר קשור אליו…
קרה לי סיפור מעניין שתובנה בצידו: עברתי עם מונית באחד מרחובות ירושלים ולפתע הבחנתי בילדה קטנה, כבת חמש, עומדת במדרכה, בצד הכביש, ובוכה.
חשבתי שהיא רוצה שיעבירו אותה את הכביש, וביקשתי מנהג המונית שיעצור לרגע. ניגשתי אליה והצעתי לה שאעביר אותה, אך היא השיבה שהגן שלה בצד הזה והיא איננה צריכה לעבור את הכביש כדי להגיע אליו.
"אם כן למה את בוכה"? שאלתי אותה.
"ערבי הרים אבן גדולה ורצה לזרוק עלי", השיבה.
מה התברר? בסמוך עשו שיפוצים באחד הבתים וערבי השליך פסולת בנייה לתוך מכולת אשפה שעמדה שם. הילדה היתה בטוחה שהערבי התכוון לזרוק עליה…
ואני העליתי מן הסיפור הזה תובנה פשוטה וחשובה: אדם שם את עצמו במרכז העולם ומפתח דמיונות שכל מה שסביבו קשור אליו…
כוחה של נגיעה
אסיים בסיפור מענין נוסף עם תובנה דומה:
היה עלי להגיע מראשון לציון לבני ברק, לחופה שנועדה לשעה רבע לשמונה, ולאחר מכן, בשעה תשע, הוזמנתי למסור שיעור בנושא שלום בית.
עמדו לפני שתי אפשרויות: או לנסוע בקו מאה שישים וארבע, שאמור היה להגיע לתחנה בדקה הקרובה, אבל הוא מגיע רק עד צומת קוקה קולה, או לחכות לקו שלוש מאות ושבע עשרה שנכנס לתוך בני ברק, אבל הוא אמור להגיע לתחנה רק בעוד רבע שעה. החלטתי לנסוע בקו מאה שישים וארבע.
כשהגענו לתחנה שבמסוף תל השומר, הבחנתי בקו ארבע מאות שעומד לפנינו, באותה תחנה, גם הוא לכיוון בני ברק. המסוף היה עדיין חדש ולא הייתי בקי באוטובוסים שנוסעים שם. הייתי בטוח שהאוטובוס קו ארבע מאות שלפנינו נוסע לבני ברק ונגשתי לנהג וביקשתי שיעשה לי טובה: "תמתין לי רבע דקה, אני רוצה לבקש מהנהג שלפנינו שיעלה אותי לבני ברק, ואם יסרב אני חוזר אליך". תשובתו היתה: "אין סיכוי שהוא יקח אותך, אבל אני מוכן לחכות". הודיתי לו ורצתי לקו ארבע מאות.
שאלתי את הנהג: "אני יכול בבקשה לנסוע איתך"? – "בכבוד, בשמחה. תעלה"… סימנתי לנהג שמאחורה שאני נשאר באוטובוס הזה, והוא הפליג לדרכו.
שאלתי את הנהג: "כמה עלי לשלם?" והוא נקב בסכום של נסיעה שלימה מירושלים לבני ברק, למרות שנותרה רק נסיעה קצרה.
בליבי התרעמתי עליו מאד: מה החוצפה הזאת לגבות מחיר מלא של נסיעה?… אבל, לא היתה לי ברירה, הרי אם ארד ואקח מונית – לא יעלה לי פחות… מה גם שעוד שנים שעלו אחרי שילמו את המחיר המלא, בלא אומר ודברים.
לקח לי בדיוק חצי דקה, בסיבוב בכביש הראשי, להבין שהאוטובוס הזה נוסע לירושלים….
הרהרתי: למה לא קלטתי את זה מקודם, והרי כמה נורות אדומות היו אמורות להידלק אצלי? אם הנהג הראשון אמר שאין סיכוי – איך השני הסכים כל כך בקלות? בנוסף, למה שנהג יקח מחיר מופרז? ולמה הנוסעים שעלו אחרי שילמו בלי אומר ודברים?
והבנתי: הייתי מרוכז אך ורק בעצמי! לנגד עיני היה רק דבר אחד: אני צריך להגיע לבני ברק! משום כך לא התייחסתי לכל האיתותים והנורות האדומות שמסביבי.
זוהי כוחה של נגיעה אישית. אדם לא יכול לראות את האמת מחמתה!
לכל הפחות כן הרווחתי דבר אחד: במחלף לוד רמלה ירדתי ושמתי פני חזרה לבני ברק. לחופה לא הגעתי, אבל לשיעור הגעתי, והיה לי שיעור מן המוכן! סיפרתי להם את כל הקורות אותי, ואמרתי שזהו היסוד הגדול ל"שלום בית".
הבעיה הגדולה בשלום בית מתחילה בכך שכל אחד – מכח הנגיעות האישיות שלו – סבור שהוא הצודק. הוא מרוכז בעצמו ולא מחפש את האמת. אם כל צד היה מסוגל לראות את האמת, ולהבין גם את הצד השני – שלום הבית היה פורח ומשגשג.
וזהו מה שפתחנו: אדם צריך לשים על עצמו שופטים ושוטרים כדי לשפוט משפט אמת. והדרך להצליח בכך היא על ידי לימוד התורה הקדושה, שמחנכת ומאמנת אותנו לחתור להגיע לאמת הצרופה, בלי לוותר על קוצו של יו"ד.
אגב, לסיפור הזה היתה עוד תוספת מפליאה: בעודי מתיישב באוטובוס, מהרהר בתובנה שעלתה בליבי, ניגש אלי בחור ושאל אותי: "כבודו הוא הרב שכטר"? משהשבתי בחיוב, הוא אמר: "ישתבח שמו הגדול! ממש לא יאמן כי יסופר. אני מחפש כבר שלושה שבועות את הרב ולא הצלחתי לתפוס אותו". הוא רצה להתייעץ איתי בנוגע לשידוך שהוצע לו, ובהשגחה פרטית מופלאה הוא פגש אותי באוטובוס הזה ויכולנו לשוחח בנחת ובישוב הדעת.
ממש פלאי פלאים איך הקב"ה מנהל את העולם. בנסיעה – שכלל לא היתה אמורה להיות – הרווחנו שנינו: אני, כאמור, הרווחתי שיעור מן המוכן, והוא הרויח לפגוש אותי כפי שביקש.
(מתוך 'אריה שאג' – ספר דברים)