סיפר הגאון רבי נסים יגן זצ"ל, כי בהיותו אברך צעיר שוחח באחד הימים עם כמה בחורים על התמדה בתורה. סמוך אליהם עמד יהודי צדיק שברח מרוסיה, וכששמע את שיחתם התערב ואמר: "אתם מדברים על דבקות והתמדה בתורה? אין לכם ולו שמץ של מושג בענין זה". הוא המשיך וסיפר כי בהיותו ילד הוא למד בישיבה וחזר הביתה רק פעם בחצי שנה, בפסח ובסוכות. "הנסיעות היו ארוכות ומיגעות מאוד", המשיך הזקן בסיפורו, "אבל כל אחד מאתנו אחז באושר את המכתב יקר הערך שאותו שלח הרב לאבא, ובו סיכום ההתקדמות שלו במשך מחצית השנה שחלפה, בדומה לתעודה המקובלת בימינו.
"הרכבת שלי עתידה היתה לצאת ביום ראשון בשעה שש בבוקר, והיא יוצאת רק אחת לשבוע. אילו הייתי מפסיד אותה לא יכולתי לבוא עוד הביתה לפסח, משום שביום ראשון הבא כבר חל החג. במוצאי שבת ניגשתי לבית הרב כדי להיפרד. נקשתי זמן רב על דלת הבית אולם היא לא נפתחה. הצצתי פנימה והבחנתי כי הרב עומד ליד הסטנדר ולומד. התקרבתי עוד פסיעה אחת או שתים, ובחשש מה אמרתי: רבי, יש לי מחר רכבת בשעה שש בבוקר, אולי אפשר לקבל את המכתב לאבא כבר עכשיו. הרב הרים את עיניו מן הגמרא ואמר לי: סלח לי בני, אך במוצאי שבת אינני נוהג לכתוב. לא ידעתי את נפשי, והרב שראה את מבוכתי אמר לי: אל דאגה, בוא אלי מחר בחמש לפנות בוקר ואז אכתוב לך את המכתב.
"חזרתי לחדרי. הייתי שרוי במתח. כל הלילה לא הצלחתי להירדם. חשבתי לעצמי: מה יהיה אם לא אצליח להתעורר בזמן, מה יהיה אם אפסיד את הרכבת. כשהראו המחוגים על השעה חמש מיהרתי לבית הרב, נקשתי על הדלת שוב ושוב, אולם היא לא נפתחה. שוב העזתי להיכנס פנימה צעד אחר צעד, מיד ראיתי את הרב עומד בפינה הקבועה עם הגמרא. הבנתי שככל הנראה הוא כבר הספיק לישון וגם לקום. ניגשתי ואמרתי: רבי, אני צריך לנסוע… והוא הרים את עיניו הקדושות, וכשמבט מתפלא בעיניו אמר לי: "אמרתי לך לא לבוא במוצאי שבת? אמרתי כבר שאינני כותב במוצאי שבת"…
"ברגע הראשון לא הבנתי את דבריו, אך מיד התעשתי ואמרתי: הרב, כעת כבר יום ראשון בבוקר… ומושגים חדשים אודות התמדה בתורה אשר טשטשה את התחומים והסירה את גבולותיהם הברורים של הבוקר והערב, התחדשו לי באותה שעה. זוהי התמדה בתורה של הדורות הקודמים". הזקן סיים את סיפורו והותיר את בני שיחו נפעמים.
(אמונה שלמה)