רבי ישראל ויזניצא זצ"ל היה גאון בתורה, וכיהן ברבנות באחת הערים ברומניה. כרב המקום, נטל על עצמו גם את הדאגה לעניי עירו, ועשה זאת באמנות מיוחדת, בהיותו חביב ונימוסי, מקובל על הקהל ובעל דרך ארץ במידה מופלגת.
באחד הימים קרא הרב לגבאי שילווה אותו לטיול בחוצות העיר. בדרכם עברו ליד ביתו המפואר של מנהל הבנק העשיר, שנמנה על המשכילים. שלח הרב את הגבאי לדפוק על הדלת, ולשאול אם יאות להכניסם. הגבאי נקש על הדלת, והמשרת שפתח מיהר להכניסם, הושיבם בכבוד בסלון, ורץ להודיע לבעל הבית, כי רבה הראשי של העיר הגיע לביקור.
הזדרז העשיר ללבוש את חלוקו, ויצא לקבל את פני הרב. התיישב על כסאו, בירך את הרב לשלום, והמתין שיסביר לו את סיבת בואו. אולם הרב שתק ולא הוציא מילה מפיו.
שתק גם העשיר והמתין להסברים שלא באו. כך גם הגבאי – שהמהלך כלו היה סתום בעיניו.
כעבור דקות ארוכות רמז העשיר בעיניו לגבאי: מה סיבת הביקור הזה? והגבאי משך בכתפיו: אין הוא יודע. הרב לא שיתף אותו בכלום.
לבסוף קם הרב, נפרד מן העשיר לשלום ויצא, כשהעשיר מלווה אותו בכבוד גדול. בפתח בית הרב חש העשיר שהוא אינו מסוגל להתאפק יותר ואמר: "ימחל לי כבוד המרא דאתרא, אך לא הבנתי לשם מה בא לביתי ולא אמר לי מאומה. האם רצה כבודו משהו?".
השיב לו הרב: "באתי לקיים מצוה, וברוך ה' שזכיתי לקימה".
"איזו מצוה קיים כבוד הרב?" – נמלא מנהל הבנק בסקרנות.
נענה הרב ואמר: "חכמינו ז"ל אמרו, שכשם שיש מצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה ע"ב). באתי אליך וקימתי את המצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
נבהל העשיר: "יאמר לי כבודו איזה דבר לא שמעתי!".
"מדוע אמר?" – התחייך הרב – "רוצה אני להמשיך לקים את המצווה שלא לומר דבר שלא נשמע, שכן יודע אני שדברי לא ישמעו".
"ימחל לי כבודו, אך מנין הבטחון שבאמת לא אשמע? אולי כן אשמע לדברים?" – טען העשיר.
חכך הרב בדעתו, ולבסוף אמר: "טוב, אומר לך. ישנה אלמנה מסכנה שלא שילמה את חובה לבנק, והבנק מתכוון כעת להוציאה מביתה ולמכר את הדירה. האלמנה המסכנה נזרקת לרחוב ממש. צריך למחוק את החוב שיש לה בבנק".
"אני רק מנהל הבנק ולא הבעלים שלו" – התנצל העשיר – "איך מצפה הרב שאמחק חובות ללקוחות?".
צער עלה על פני הרב: "חבל, חבל, הכשלת אותי. הלא אמרתי לך שתתן לי להמשיך לקיים את המצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. בשביל מה ביקשת ממני שאספר לך?!".
הם נפרדו, ובלב העשיר נקרה אכזבת הרב מכשלון קיום המצוה 'שלא לומר דבר שאינו נשמע'… עד שלבסוף גמר בליבו לשלם מכיסו את חובה של האלמנה. הוא הודיע על כך לרב, שכמובן שמח מאד על שלא נכשל באמירת דבר שלא נשמע.
הרי לנו, שגם לאנשים רחוקים אפשר לומר מוסר ולגרום להם לתקן את דרכיהם, אולם דרושה לשם כך חכמה מיחדת. זהו שאמר החכם מכל אדם (משלי ט, ח): "הוכח לחכם ויאהבך" – כשאומרים את הדברים בחכמה ובתבונה, הם נשמעים ומתקבלים.
אין ספק, אילו היה הרב מתיישב בבית העשיר, מספר לו את סיפורה של האלמנה ומבקש שיתרם לה ביד רחבה, היה העשיר טוען שאין לו כסף ושהדבר לא מקובל, או במקרה הטוב, משתתף בתרומה סמלית. אך מאחר שפעל בחכמה – דבריו התקבלו.
(מתוך הספר 'משכני' דברים)