"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (כג, ב)
שח הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א:
אספר לכם מעשה קטן, שאני הייתי עד לו:
בוקר אחד, אשתו הצדקנית של רבי יהודה צדקה ע"ה חשה ברע. תקפו אותה כאבים עזים, אשר לא ידעה פשרם. הזמינו רופא, והוא בדק אותה ולא מצא כלום, אך המליץ שתלך לבית חולים למעקב.
הלכה האשה הצדקנית לבית החולים, והתייסרה בכאביה, ושעות ספורות לאחר מכן נפטרה בפתאומיות. רבי יהודה צדקה היה שבור ורצוץ. אבל קשה אפף אותו על אשת החיל, שטיפלה בו במסירות וגדלה את בניו לתורה.
אני הייתי עוזר לו בעניינים שונים, ולמדתי אתו כל יום אחר הצהרים, וכך ראיתי את הדברים מקרוב, והרגשתי שכאבו עצום ונורא.
נודעו הדברים לרבי ישראל אבוחצירה, הבבא סאלי זצ"ל. אמר רבי ישראל: "תחכו עד שיעבר חודש ימים, כיון שבהלכה מובא, שאבל לא יצא מהעיר לנסיעה ארוכה כמו טיול וכדומה, עד שיעברו שלשים יום מהפטירה. אחרי שלשים יום תקראו לו שיבוא אלי".
חלפו שלשים יום, וכבר נערכה האזכרה, ואז הזמין אותו רבי ישראל אבוחצירה אליו, והכין לכבודו סעודה גדולה. רבי יהודה היה רגיל למעט באכילה. "אפילו בשבת אינני אוכל כל כך הרבה", אמר לרבי ישראל, אבל הבבא סאלי גזר עליו שיאכל, והביא לו מרק מיוחד ועופות. אחר כך מזג לו רבי ישראל עראק. רבי יהודה ועראק זה שני עולמות… רק היה מריח את העראק מרחוק, היה מתחיל להיחנק ולהשתעל… הבבא סאלי צווה עליו שישתה, והבטיח לו שהוא לא ישתכר ולא יאונה לו כל רע. רבי יהודה עשה כפי שהורה לו רבי ישראל, על אף שהדבר לא היה קל עבורו.
אחרי הסעודה התחיל הבבא סאלי לדבר על לבו. ספר לו רבי יהודה על הצער הגדול שממלא אותו על פטירת אשתו ועל הסבל שסבלה.
אמר לו הבבא סאלי: "אני אספר לך מה קרה אתי", וכך ספר לו:
היה זה בחודש אדר שנת תש"ל, אחיו של הבבא סאלי – רבי יצחק אבוחצירה, בבא חאקי, שהיה רבה של רמלה, נסע עם כמה אנשים ברכב. נוהג היה רבי יצחק להסתובב מעיר לעיר בארץ כדי לזכות את הרבים, והייתה לו השפעה מאד גדולה על אנשים. באותו יום היה בדרכו לעשות שלום בית, וכיון שהיה באזור הדרום, הגיע אל אחיו לבקר אותו בנתיבות. עשה הבבא סאלי סעודה לכבודו, אכלו ושתו, ואחר כך אמר לו רבי ישראל: "השאר אצלי". אמר לו רבי יצחק, "יש לי ענין דחוף של שלום בית, ולכן אני צריך ללכת". שוב ביקש ממנו רבי ישראל שיישאר, אבל רבי יצחק אמר שהוא מוכרח הוא לנסוע, ואינו יכול להישאר. כך היה שלש פעמים.
כיון שראה רבי ישראל שדעתו נחושה, לווה אותו מעט ונפרדו לשלום. בדרך התנגש הרכב שבו נסעו במשאית ר"ל, ורבי יצחק וכל הפמליה שלו נהרגו. זו הייתה מכה אנושה. רבי יצחק היה גאון עולם וצדיק מופלג, טוב לשמים וטוב לבריות, וכל הארץ הזדעזעה.
אמר רבי ישראל לרבי יהודה: "אני הייתי בצער גדול עליו, ובכיתי עליו יום ולילה בלי להפסיק, עד שעבר חודש, ואז הוא נגלה אלי בחלום, והיו פניו מאירות כמו החמה. הוא אמר לי: 'די לך בוכה, אתה הרעשת את כל העולמות. אם היית יודע באיזה תענוג אני נמצא, איזה עולם אני רואה – היית רוקד משמחה'.
אמרתי לו: 'אבל איזו מיתה זאת, להיהרג בתאונת דרכים?! הן דמך נשפך על הכביש…'
אמר לי רבי יצחק: 'אין לך עסק בנסתרות. כל הצער היה אולי חצי דקה, מיד אחרי זה באו מלאכים, ולקחו אותי לגנזי מרומים'".
כך ניחם רבי ישראל, הבבא סאלי, את רבי יהודה צדקה ע"ה.
*
מעשה מעין זה התרחש גם עם מו"ר אבי זצ"ל.
בהיותו כבן עשרים ושמונה, נפטר עליו אביו, שהיה צעיר לימים – רק בן חמישים ושמונה שנים. מו"ר אבי היה האח הגדול במשפחה. הוא דאג לכולם, והרגיש צער גדול ונורא עם פטירת אביו.
סיפר לי אבי: "בתקופה הראשונה אחרי הפטירה הייתי הולך כל יום לקברו ובוכה. הייתי ירא, שמא יש בידיו עוון כלשהו, שבעטיו נפטר בגיל צעיר כל כך. הוא היה חסיד גדול, מתלמידיו של רבנו יוסף חיים, ולמרות הכל חששתי והצטערתי ביותר, שהרי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, ואין אנו יודעים דין שמים. הייתי הולך לקברו ובוכה בכי תמרורים, ואמרתי לו: 'מה מצבך שמה? אולי אתה זקוק למשניות לזכותך? אנא, תבוא ותודיע לי, אולי אוכל לעשות משהו לזכותך'".
ככה היה מו"ר אבי בוכה במשך חודש. אחרי חודש, סבו של מו"ר אבי, אביו של הנפטר – חכם יחזקאל ע"ה – בא אליו בחלום הלילה, ואמר לו: "תפסיק לבוא על קברו של אביך ולהרעיש. הרעשת את כל גן עדן ואת כל החלקה בבית קברות… תהיה רגוע, אביך נמצא במקום גבוה וטוב".
זהו העניין של "לספוד לשרה ולבכותה" – אנו מצטערים על פטירת הצדיקים, אנו כואבים את העדרם, וגם מצווים לספוד להם כראוי. עם זאת, צריך לזכר שלצדיקים יש נחת רוח מרובה בשמים, ואין להצטער יותר מדי ולהפריע את מנוחתם.
(דורש ציון)