בס"ד
המתין הרבי זמן רב עד שהעננים יתבהרו קמעה… אהבת המצוות שבערה בליבו חיממה את עצמותיו מעוצמת הקור העז ששרר שם, אך הרבי שם לב, שלא כך הדבר אצל חסידיו, ההמתנה בקור קשה מאוד עבורם…
מדוע ליווה הרבי מזוויעהל עובר אורח למחוז חפצו?
"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (יב ד)
רש"י מביא בשם הספרי, שלאו זה הוא אזהרה לנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. שאל רבי ישמעאל: וכי יעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות?! אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב.
תמה הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל: הרי הגמ' (שבת קכ ב) דורשת על פסוק זה, 'עשיה הוא דאסור, הא גרמא שרי', אם כן איך אפשר לפרש שהלאו הזה נאמר על מי שעושה כמעשי העכו"ם וגורם למקדש להיחרב, הרי בעשיה דוקא איירי קרא ולא בגרמא?!
נמצינו למדים, מיישב ר' אהרן, שהעונש אינו דבר צדדי ורק נגרם ע"י החטא, אלא הוא מונח בחטא עצמו, וכשאדם חוטא נוצר כוח רוחני והוא המעניש אותו.
חורבן הבית שיבוא אם יעשו ישראל כמעשי העכו"ם, מבאר ר' אהרן, אינו רק בגדר גרמא, הוא נעשה ממש ע"י החטא, כי אין בכוחה של אף אומה להחריב את בית המקדש, רק הכח הרוחני שנוצר ממעשי החטאים, הוא אשר בכוחו להחריב את בית המקדש. הרי זה דומה לזורק חץ ושבר את הכלים, לא נאֹמר שהוא רק גרם לכלים שישברו ע"י זריקת החץ, אלא הם נשברו מכוחו ממש, אף שנשתהה החץ במהלכו. כן העונש על החטא, הוא ממש פעולתו של החוטא ומכוחו ממש.
וכשישראל נתבעים על החורבן, מחדד ר' אהרן, אינם נתבעים רק על החטא שקדם לחורבן, אלא התביעה היא על עצם מה שהחריבו בידיהם את המקדש, כי עונש החורבן אינו בגרמא מהחטא, אלא היא תוצאה ישירה מהחטא, וכן הוא בכל הסתר פנים ומיעוט כבוד שמים הנמשך מהחטא.
ולאידך גיסא, כן הוא בצד הטוב, העושה מצוה יוצר את הטוב בידו. השכר והגן עדן שיקבל עושה המצוה, אינם בגרמא מהמצוה, אלא הם נבראו באופן ישיר ע"י קיום המצוות. וכמו שהביא הגר"א בספר 'אדרת אליהו' עה"פ 'והתהלכתי בתוככם' את הספרי שהמשיל את הצדיקים שיטיילו לעתיד לבוא עם הקב"ה בגן עדן, לאריס המטייל עם בעל הבית בפרדסו, וכשם שהאריס שותף עם בעה"ב, שהרי הבעה"ב נוטע והאריס משקה ומשמר, כן הצדיקים שותפים כביכול עם הקב"ה בגן עדן. וכך אומר הקב"ה לצדיקים המטיילים עמו בגן עדן: "מה לכם מזדעזעים מלפני? הריני כיוצא בכם! אני נטעתיו ואתם משמרים פירותיו ומשקים אותו מכח מצוות ומעשים טובים שעשיתם".
באופן אחר נבאר את דברי רבי אהרן קוטלר כך: המצוות והעבירות הם קרבה לקב"ה מול חלילה התרחקות ממנו. מצווה מקרבת ועבירה מרחקת. העונש על עבירה היא התרחקות מהקב"ה, והיא אכן תוצאה ישירה ממעשה העבירה, והשכר על מצוה היא ההתקרבות והדבקות בקב"ה, ואף התקרבות זו היא תוצאה ישירה ממעשה המצוה…
'חורבן הבית' הוא ביטוי לריחוק גדול, שהרי מקום הייחוד והשראת השכינה חרב. לעומתו, 'גן עדן' הוא מקום הקירבה העצומה לקב"ה, שם יושבים צדיקים ועטרותיהן בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ושניהם, ה'חורבן' ו'גן עדן' נעשים באופן ישיר ממעשי האדם. חלילה מעבירותיו, ולהיפך, מרובה מידה טובה, ממצוותיו.
***
צדיקים ואנשי מעשה הרגישו בחוש, שבקיום מצוות הם מתדבקים בקב"ה, ולכן הם חיזרו אחרי קיום מצוות.
מסופר על הגה"ק רבי שלמה מזוויעהל זי"ע, שפעם שאל אותו עובר אורח: "היכן גר פלוני?"
רבי שלמה טרח וליווה אותו עד למקום מגורי אותו פלוני, ולא הסתפק באמירת הכתובת ובהסבר כיצד מגיעים לשם. "לא היה בכוונתי להטריח את הרב!" – התנצל האיש – "די היה אם הרבה היה מדריך אותי כיצד להגיע לכאן"
"כאשר אדם עושה מצווה" – ענה לו רבי שלמה מזוויעהל – "הרי הוא מתדבק בהשי"ת, שהרי הוא ציוה אותו לעשות המצוה, ולכן אני עושה את המצווה בשלמות, כי אני רוצה להיות קשור ודבוק בקב"ה כמה שיותר…"
***
פעם ביקש הרה"ק רבי יצחק מוורקא זי"ע לקדש את הלבנה, הימים היו ימים חורפיים והלבנה היתה מכוסה בעננים, ולא היה ניתן לראות את הלבנה בהירותה.
המתין הרבי זמן רב עד שהעננים יתבהרו קמעה… אהבת המצוות שבערה בליבו חיממה את עצמותיו מעוצמת הקור העז ששרר שם, אך הרבי שם לב שלא כך הדבר אצל חסידיו, ההמתנה בקור קשה מאוד עבורם…
אמר להם האדמו"ר: "תנן 'מצוה גוררת מצוה', הפירוש הוא: כשהמצווה נגררת ואורכת זמן רב עד שאפשר לקיימה בשלמות, אף ההמתנה והמעכבים הם מצוה…"