"זאת החיה אשר תאכלו…"
סיפר הגר"י גלינסקי זצ"ל: זכיתי לביקורו של פרופסור מהטכניון, טרח ובא מחיפה לחדרה, כדי להתווכח.
הבהרתי לו שאין לנו מכנה משותף, הצבעתי בפניו על דברי הגמרא במסכת ברכות (יז ע"א): "מורגל היה בפי חכמי יבנה: "אני בריה, וחברי בריה". פירש רש"י: אני, העוסק בתורה, וחברי עם הארץ, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו".
אני איני מנסה להתווכח איתך בענייני התמחותך, מכיר אני בבורותי בהם, כך אל תנסה להתווכח עימי בענייני דת, כיון שאוכיח לך כמה בור אתה בהם!
סבר וקיבל. ראה איך התלמידים שוקדים על תלמודם, באיזו התלהבות וריתחא דאורייתא, כשהוא אינו מבין אפילו את השפה, אינו יודע מושגים בסיסיים. רק דבר אחד התמיה אותו: "אמור לי, איך יכולים הם לשבת כך ארבע עשרה שעות ביממה ולהתנדנד, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה? אני הייתי מקבל נקע, פריצת דיסק!"
אמרתי: "טוב שהזכרת לי! הגעתי לכאן ברכבת. עליתי בתחנת ארלוזרוב וירדתי בחדרה. מולי ישב בחור חילוני, אתה ודאי יודע, בין המושבים יש שולחן קטן, הוציא מתיקו כריכים וירקות, בלי עין הרע, וכל הדרך לעס ובלס. שמע, הבאתי איתי ספר, אבל לא יכולתי להתיק את עיני ממנו. הלסת עלתה וירדה, עלתה וירדה, עלתה וירדה. מערת הפה התרוקנה ונגדשה, התרוקנה והתמלאה, והלסת טחנה וטחנה. אילו היו אומרים לך לפתוח ולסגור, לפתוח ולסגור חצי שעה, היית מקבל עווית, היה נתפס לך החיך, התכווצות שרירים. איך הוא עשה זאת?!"
הפרופסור לא הבין: "שמע זו לא הייתה סתם תנועה, הוא אכל, לעס!"
"אז מה", לא הבנתי: "אילו הייתה שם נסורת, לא היית מקבל נקע בלסת?"
"אבל הוא אכל, הוא נהנה!" מחה.
"והבחורים האלו, היודע אתה כמה הם נהנים?!"
אה, הוא הבין. לא בדיוק, אבל את הכיוון.
('והגדת')