"כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ"
רבינו הגר"א מווילנא מביא חידוש נפלא הנלמד מטעמי המקרא של פסוק זה.
הגמ' בבבא בתרא דף י' ע"א מביאה מעשה שאירע עם רב פפא שפעם עלה במדרגות, נשברה מדרגה מתחת לרגליו וכמעט נפל. תמה על כך רב פפא הרי זה מה שקורה למי שמחלל שבת או עובד עבודה זרה, שכן עונשם של עבירות אלו הוא 'סקילה', וכידוע סקילה היא הפלת האדם הנידון לסקילה ממקום גבוה.
הציע חייא בר רב מדפתי לרב פפא אפשרות נוספת ואמר: "אולי הגיע עני לידך, ולא פרנסתו".
ומחזק חייא בר רב מדפתי את דבריו מהברייתא שכן רואים אנו שרבי יהושע בן קרחה אומר "כל המעלים עיניו מן הצדקה – כאילו עובד עבודת כוכבים", שהרי כתוב במקום אחד "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", על מה שמקמץ את ידו מלתת צדקה לעניים, ובמקום אחר כתוב "יצאו אנשים בני בליעל", על חטא של עבודה זרה, מכך ששני החטאים הללו מוגדרים בתורה 'בליעל' רואים שיש דמיון בין שניהם.
נשאלת השאלה מהיכן עלה בדעתו של חייא בר רב מדפתי, ששבירת המדרגה לרב פפא היה בגלל אי נתינת צדקה? הרי רב פפא חשב שהוא עבר איזו שהיא עברה שחייבים עליה סקילה, והוא אמנם אומר: "כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים". אבל אי נתינת צדקה אינה מחייבת סקילה!
עונה על כך הגר"א מווילנא שהמילים: "פָתֹחַ תִּפְתַּח" בפסוק שהבאנו, מוטעמים בטעמי "דרגא תביר", שפרושו בארמית 'מדרגה שבורה', ומכאן למד חייא בר רב מדפתי שמי שמעלים עיניו מהצדקה נענש בכך שהמדרגה נשברת מתחת לרגלו.
ועוד פנינה נפלאה מצאנו בדברי הגאון מווילנא, על הפסוק הנ"ל: שואל רבינו הגר"א, מדוע מצווה עלינו התורה 'פתוח תפתח', הרי כבר כתוב קודם לכן 'נתון תיתן', ומדוע ראתה התורה צורך לכפול זאת בלשון אחרת.
משיב רבינו הגר"א שכשהאדם נותן לזולתו מטבע ביד סגורה, כל אצבעותיו נראות שוות באורכן, אבל כשהוא פותח את היד לרווחה, ניתן לראות את ההבדלים בין אצבע אחת לרעותה.
לכן, מבאר הגר"א, ציוותה עלינו התורה לתת ביד פתוחה, לרמוז שצריכים אנו לתת לכל אחד לפי צרכו ובהתאם לעניין.
(מפרי עטו של הרב לוי צמח)
לצד האמור נדגיש שכשאנו אומרים שמוטל על האדם לתת צדקה לכל אחד ואחד בשיעור המתאים לו, אין הכוונה לבדוק עד כמה הוא 'ראוי' לקבל צדקה, אלא כמה הוא 'זקוק' לה, ולכמה כסף הוא צריך כדי שיוכל לעמוד על רגליו.
ונביא על כך מעשה נפלא שהובא ב'הידברות':
יהודי עשיר היה נוהג לתמוך בחשאי ברבי זושא מאניפולי. הוא נהנה מברכותיו של רבי זושא, ועסקיו פרחו. פעם הוא הגיע לאניפולי וגילה שרבי זושא לא נמצא בעיר.
"איפה הרבי"? תהה. "נסע לבקר את הרבי שלו". היתה התשובה. "לרבי שלי יש גם רבי"? השתומם העשיר לדעת.
מכיוון שידידנו העשיר היה סוחר ממולח, ערך חישוב מהיר: "אם ברכותיו של רבי זושא הועילו כל-כך להצלחה בעסקים, אעביר את תמיכותיי לרבי שלו ואזי ההצלחה תגדל פי כמה וכמה!"
אמר ועשה. הפסיק העשיר לתמוך ברבי זושא והחל לשלוח נדבות לרבו, המגיד ממעזריטש זיע"א.
לא חלף זמן מה ועסקיו החלו להתדרדר. כשהבין בשל מה באה עליו הצרה הזו, עשה מיד את דרכו לאניפולי. "אני מבין שהפסדתי בעסקיי בגלל שהפסקתי לתמוך בך" בכה באזני רבי זושא, "אך האם החישוב שלי היה מוטעה?"
"החישוב שלך היה נכון והגיוני", השיב לו הרבי, "אך מקורו בטעות. עד עכשיו, נתת צדקה מבלי לערוך חישובים של ריווח והפסד, ובורא העולם גמל לך אף הוא בעשירות ללא חשבון. כעת, כשהתחלת לערוך חשבונות, ערך בורא העולם אף הוא חשבון משלו, ועל-פיו אינך זכאי לעשירות מופלגה שכזו".