שמעתי מאחד רעיון נפלא, דהנה ידוע שבשבת קודש מתפללים תפילת "שמונה עשרה" קצרה יותר מאשר בימות החול, שכן בעוד שבימות החול התפילה היא בת שמונה עשרה ברכות, אזי בשבת ישנם רק שבעה ברכות. וטעם הדבר (ראה מסכת ברכות דף כ"א ע"א) הוא מפני כבוד שבת, כדי שלא להטריח את הציבור להתפלל י"ח ברכות.
לפי זה יש לתמוה למה א"כ תיקנו להוסיף בשבת קודש לומר תפילת "נשמת", שזה אורך בדרך כלל הרבה זמן – כל חד וכל חסידות לפום דרגא דיליה – והלא משום טירחא דציבורא ראינו שיש לקצר. אלא על כרחך מוכרחים לומר, שדבר שהוא "חביב" להאדם אין בזה שום טירחא דציבורא, וכמו שאמרו חז"ל (מסכת ראש השנה דף כ"ז ע"א), שהגם שהדין הוא שאין לשני אנשים לקרות ביחד משום ד"תרי קלי לא משתמעי", מ"מ קריאת המגילה, איידי דחביבא כן משתמעי.
אשר על כן, היות שתפילת "נשמת" הוא דבר שכולם חפצים בה, והוא חביב ואהוב, לכן אין בזה משום טירחא דציבורא. אלא שיש להקשות, מאן יימר ש"נשמת" באמת חביב. אמר הלה בשנינות: פוק חזי, כמה אנשים מגיעים לבית המדרש בשבת קודש לתפילת "נשמת"…
—
סיפר לי ידיד אחד, שבשנת אבלו על אביו ל"ע, מצא מעטפה בין חפצי אביו, והיה כתוב עליה בכתב ידו של אביו, שיפתח הבן את המעטפה רק לאחר כלות השנה. לאחר היארצייט הראשון, פתח הבן בדחילו ורחימו את המעטפה, ושם הוא רואה שאביו כותב לו כך: בני היקר, כעת אתה עומד לאחר שנה שלימה, שהתפללת לטובת נשמתי שלש פעמים ביום בבית המדרש, שחרית מנחה וערבית, והיות והתפללת לפני העמוד, הלא הוצרכת לבוא לבית המדרש קודם "ברכות השחר", ולהשאר שם עד לאחר "עלינו", שכן לא היה שייך מציאות כזאת לבוא לבית המדרש כשאוחזים ב"ישתבח" ולצאת לאחר "אשרי ובא לציון", ובכן – כותב לו אביו – הנהגה ראויה זו, לבוא לתפילה קודם שמתחילים "ברכות השחר" ולצאת מבית הכנסת לאחר "עלינו", אני מבקש ממך שתקפיד עליה גם לאחר כלות השנה…
('נועם שיח' – ואתחנן תשפ"ג)