הרב עמרם בינעט
אנשים נוטים להתייחס למחמאות בצורה שונה זה מזה. הן כשהם מקבלים אותן והן בהקשר להענקת מחמאות לזולת. יש אנשים שכשאתה מחמיא להם הם מסמיקים עד תנוכי אוזניהם ומשתתקים, אחרים מתפתלים בחוסר נעימות, יש כאלו שנוטים לבטל את המחמאה ולהקטין אותה, ויש אנשים בריאים בנפשם ושלמים בדעתם, שמסוגלים לקבל את המחאה בשתי ידיים פתוחות לרווחה ולומר: תודה רבה על המחמאה, חיממת לי את הלב".
אני לא מתיימר להיות פסיכולוג ואין לי שום כוונה לנסות ולהסביר מה הם תהליכי העומק שגורמים לאנשים להגיב כך או כך, אבל אני כן מרשה לעצמי לומר דבר אחד שאני חושב שאין חולק עליו! גם מי שמסמיק, גם מי שמתפתל בחוסר נעימות, גם מי שמנסה להקטין – גם הם נהנים מהמחמאה. אולי הם לא יודו בכך בפה מלא, אולי הם אפילו יטענו שזה ממש לא נכון, אבל משהו בתוכם מתרחב כשהוא מקבל מחמאה. הם לא ישכחו אותה כל כך מהר, אם המחמאה היתה מספיק טובה, היא תלווה אותם כל ימי חייהם!!! גם כשהם יהיו זקנים מופלגים שלא בהכרח זוכרים איזה יום היום – את המחמאה המוצלחת הם יזכרו היטב. היא תיצרב להם בלב ותלווה אותם עד זיבולא בתרייתא.
יבוא מנהל תלמוד תורה או בעל עסק או כל אחד אחר ויאמר לי, נו, מה לי ולמה שהשני יזכור. באת לשכנע אותי לעשות מעשי חסד? בסדר, חלוקת מחמאות זה בהחלט מעשה של חסד, אני חייב לעשות אותו דווקא עם המלמדים שעובדים אצלי בתלמוד התורה? אני יכול לתת מחמאות למי שיושב לידי בבית הכנסת, אני יכול לתת מחמאות להורים של ילדים שלומדים אצלי בת"ת, או לנהג שלי שלוקח אותי במסירות למחוז חפצי בכל עת שאני מבקש ממנו… למה דווקא למלמדים?
התשובה היא שהוא צודק, צריכים לתת מחמאות לכולם. אבל אם יש שכל בקדקודו, הוא יחפש הזדמנויות כדי להחמיא למלמדים שלו, שבלעדיהם ה'חיידר' שלו לא שווה כלום! ולא רק בגלל חסד או בגלל הכרת הטוב, אלא זה פשוט עניין של כדאיות. אתה רוצה מלמדים מוצלחים? תחמיא להם!
ואני אספר לכם סיפור שממש בדידי הווא עובדא!
היה זה בפעם הראשונה שנהייתי מלמד תינוקות. נכנסתי תחילה כממלא מקום, ובסופו של דבר המילוי מקום הזה התארך והפך לקבוע. באמצע היו כמה חודשים של אי ודאות, לא ידעתי אם המנהל מרוצה ממני או לא, כל בוקר באתי לעבודה בחשש גדול ועם לחץ נורא ואיום, כן מרוצים או לא מרוצים ממני?
מאוד רציתי להצליח במלאכת הקודש הזאת, כי הבנתי שאני איאלץ לשלוח ידי במקצוע כלשהו לפרנסה, ורציתי מאוד שזה דווקא על ידי זיכוי הרבים.
אחרי תקופה הגיעה אסיפת הורים. באו ההורים, ראו את האברכצ'יק הצעיר שנהיה המלמד של הילד שלהם בגלל שהמלמד הוותיק שאמור היה ללמד אותם נאלץ לפרוש במפתיע, כולם בחנו אותי מכף רגל ועד ראש בניסיון להעריך מה אני 'שווה', ולאחר מכן נכנסו לחדר המנהל כדי לשוחח גם איתו לשמוע את ההתרשמות שלו ולהעיר את ההערות שלהם על המלמד או על ההסעה או על כל דבר אחר, כך היה מקובל שם.
בסיומה של אסיפת ההורים, יצאתי הביתה עייף ומותש. המנהל עבר על ידי, וזרק לי כבדרך אגב הערה: "עמרם! המניות שלך עלו היום!!!".
אנחת רווחה התשחררה ממני, הרגשתי נפלא. מרוצים ממני! איזה יופי! כל הדרך הביתה התאפקתי כדי לא לצעוד בצעדי ריקוד באמצע הרחוב. למחרת בבוקר באתי לעבודה כמו אריה! נתתי לילדים את כל הנשמה שלי, במשך מספר חודשים הרגשתי שהעבודה שלי טובה יותר ואיכותית יותר בזכות המשפט הבודד הזה. כמובן שכשאני עבדתי עם יותר ביטחון ויותר התלהבות, ההשקעה ניכרה בצורה טובה יותר על הילדים וממילא הגיעו עוד מחמאות שהעלו אותי על דרך המלך. כל זה בזכות המחמאה הראשונה שניתנה ממש כבדרך אגב, והתניעה את התהליך הזה.
ואני שואל אתכם, אם אותו מנהל היה יודע כמה שמהמחאה שלו יכולה לקדם אותי בעבודה ולקדם את התלמידים עצמם, האם הוא היה נותן לי אותה כבדרך אגב, או שהוא היה יוצא לקראתי בתופים ובמחולות כדי להחמיא לי???