אקדמות מילין בטרם נפתח לדבר על בנים חלשים, דהנה מילתא דשכיחא היא שהורים נוטים להאשים את המלמדים ור"מי הישיבה שמעלו בשליחותם ולא עשו מלאכתם באמונה, ואם היו ממלאים חובתם לא היו התלמידים סרים מדרך המלך, וכיוצא בטענות סרק אלו, והנה הגם שאין לשפוט את האדם בשעת כעסו. בכל מקום טענה זו אינה טענה בדרך כלל, וחובת האדם לקשוט עצמו לפשפש במעשיו תחילה ולא לחפש חסרונות בזולת, ולא ללכת שולל אחר טבע העולם, שבן אדם נוטה להאשים אחרים שפשעו בתפקידם כדי לסלק את האשמה בעליו ולהרגיע מצפוני לבו, וזו הנהגה פסולה ומקולקלת, וצריך לדרוש ולחקור אחר האמת.
משלו משל לעיר שתושביה היו מחזרים תמיד אחר הטיפה המרה שביין, ובעת שכרותם לא היו נמנעים מלנהוג ברכבם והיו העוברים ושבים באים לידי סכנה, ואף כאשר היו השוטרים תופסים עבריינים אלו היו מצטדקים ואומרים "איננו שיכורים", והיה קשה מאד להוכיח בהוכחות ברורות ששתויי יין המה כדי לקנסם כדין. מה עשו, מתחו השוטרים חבל דק וארוך וציוו לכל החשודים כשיכורים לעבור על החבל, ומי שהיה מיישר פסיעותיו או אז ידעו שאינו שיכור, ואילו השיכורים לא היו יכולים להצטמצם ולעבור בקו ישר. פעם עצרו השוטרים שיכור כלוט נהג ברכבו. כאשר עצרוהו הכחיש את הדברים מכל וכל, וטען בהן צדקו שאינו שיכור והיין אינו משפיע עליו כלל, מיד פקדו עליו השוטרים לעבור על החבל, נענה הלה ואמר שהוא מוכן ומזומן לעבור על החבל ולהוכיח חפותו אך הוא מתחנן שבתחילה יישרו את החבל שלא יתנדנד… [כי רוב שכרותו ראה את כל העולם הזה כמתנדנד, ולכן ביקש מהם ליישר את החבל], והנמשל מובן מאליו לכל בר דעת, כי האדם תולה את החסרונות באחרים, ולעולם קל שבקלים להאשים אחרים מאשר לחפש בנבכי לבו אם יש חסרון בעצמו.
וקל וחומר שלא להאשים את המחנך בפני הילד, כי איך יוכל לקבל ממנו תורה ויראת שמים בראותו שהוריו מזלזלים בו תמידין כסדרן, ואציין לשבח אברך יקר מאד ובידעי ומכירי קאמינא. שהיה לו בן שובב מאד. פעם עמדו התלמידים לצאת לטיול וכל הילדים התרגשו מאד לקראת היום הזה, ויהי בעת צאתם מן התלמוד תורה ציוה המלמד לכל הילדים לעמוד בשורה מסודרת כדי שיעלו לאוטובוס בניחותא ובדרך כבוד, אך ילד זה לא נח על משמרתו לרגע, וכל הזמן עבר ממקום למקום ומהכא להתם, לפיכך הורה לו המלמד לחזור לחדר השיעורים ויחכה שם עד שכל הילדים יעלו לאוטובוס ואז יקרא לו לעלות ביחידות, בלית ברירה עשה הילד כהוראת הרבי, אך המתין שם עד בוש, כי מרוב טירדות שכח המלמד לקרוא לו כאשר היו הילדים באוטובוס. ויהי כאשר ראה שאין הרבי קורא לו יצא החוצה וירא כי אין איש, חזר הילד לביתו שבור ורצוץ, וכאשר שמעו הוריו מעשה שהיה השתתפו מאוד בצערו והרגיעו אותו דכל מה דעבד רחמנא לטב עביד, והמלמד לא היה אלא השליח לגרום לו לעגמת נפש, ונזהרו מאד בדבריהם שלא להאשים את המלמד על רשלנותו בשום פנים ואופן.
לאחר כמה שבועות התקיימה "אסיפת הורים" כנהוג ומקובל, וכאשר הגיע אביו של הילד לדבר עם המלמד, פתח המלמד והתנצל מעומקא דליבא על התקלה שיצאה תחת ידו כאשר שכח לקרוא את הילד לטיול, ואילו אבי הילד הרגיעו בדברי ניחומים שלא קרה מאומה, והן אמת שבנו הצטער מאוד אך לא על המלמד תלונותיהם בכל הפרשה הזו, התפעל המלמד מדבריו והתחיל להתוודות על האמת, שבשעת משה פחד ורעד עד מאד מתגובתו של הורי הילד, ולכן אף חשש לדבר עמם על הדבר, ועתה נוכח לראות שמלבד מה שאינם מקפידים עליו אף מצדיקים את דרכו והנהגתו, השיב האב ואמר בחכמה ובתמימות "ידעתי שהפסיד בני את הטיול הנחשק, אך לא רציתי שיפסיד גם את המחנך שלו…"כאומר שאם היה נוזף בו על שגגתו בוודאי היו מעשיו משפיעים עליו בעת החינוך, ונמצא יצא שכר מועט בהפסד גדול, על כן עבר על מידותיו והבליג ולא האשים את המלמד, כדי שלא יהא לו בליבו שום טינא עליו, ואדרבה עוד יתמסר אליו בעבותות אהבה כל הימים.
כמדומה שאין צורך להאריך בגודל האחריות הרובצת על מנהלי המוסדות שלפעמים חייבים להחליט על הרחקת תלמיד מכותלי בית המדרש, וצריך לחשוב הרבה בישוב והרחבת הדעת אם זהו הצעד הנכון המתבקש מהם לעשות, כי פעולה זו היא או מצוה גדולה [למען לא יזיק ויקלקל אחרים ח"ו] או עבירה בל תכופר, כי אולי היה בידו להחזירו למוטב ולא לזרוק אבן אחר הנופל.
אמרו חז"ל (סנהדרין קח:) על חם בן נח שחטא בתיבה, ומקשים העולם, מדוע אם כן לא זרקו אותו מן התיבה לאחר שחטא, ומכאן למד הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל שכאשר יש מבול בחוץ אסור לזרוק ולהוציא את הרשע למקום סכנה, כי הוא עלול ליפול מטה מטה ולהרשיע הרבה ח"ו, ומכל מקום לא שייך כללא במילתא דא, ק צריך לדון לכל פרט ופרט לגופו ויזכור שבדיני נפשות קא עסקינן.
(מתוך מאמר נרחב שיפורסם אי"ה בגליון 'לקראת שבת' מתוך הגדה של פסח באר החיים)