ידוע שהאר"י הק' ז"ל אמר לתלמידו שזכה להגיע למדרגותיו על-ידי שמחה של מצוה. כשהאדם שמח עם המצוה שהוא עושה, הוא נותן לאור המצוה לחדור לעומק נשמתו. לכל מצוה יש אור מיוחד, אור שמאיר את הנשמה ומלווה אותה בעולם הזה ובעולם הבא, והאדם מחפש שהאור הזה יחדור אל החלקים העמוקים שבנשמתו וישנה אותו לגמרי. וכשהוא מקיים את המצוה בשמחה, הוא מוסיף לה כוחות שתוכל להיספג בו יותר ויותר.
כל שכן כשלומדים תורה בשמחה, שיש לה לתורה זו כח להרים את האדם למעלה ראש. כשהאדם שמח בדרך כלל זה בנוי על מחשבות. הוא צריך לחשוב מפני מה הוא שמח, וכשהוא מבין מה גורם לו לשמוח ופותח אותו קצת, שמחתו הולכת וגוברת. הנה הכנסת הבן לחופה, היא בוודאי שמחה גדולה, ומה צריך לזה הסבר, ועם כל זה, אם אין האדם מתבונן, יש שמרוב טרדות החתונה, שמחתו חסרה. ואפילו מי שמסיר מלבו את כל טרדות החתונה, כנהוג היום אצל בעלי בתים חשובים ששוכרים אחראי שיסדר את כל עניני החתונה כדי שיוכלו לבוא אל החתונה מתוך רוגע ומנוחת הנפש, עדיין שמחתו חסרה אם אינו מתבונן.
אילו היה האדם יושב במשך שעה שעתיים, ואף יותר (הרי 'בדרך כלל' האדם יודע כמה חדשים לפני שהוא מחתן את בנו), ורושם על הדף את כל התקופות והתהפוכות שעבר עם בנו, כמה תפילות התפללו עליו שילך בדרך ה', כמה דמעות הוזילו עליו… כל שלב בחייו לא היה פשוט, כל מעבר בחייו לא היה פשוט… ההתלבטויות באיזו ישיבה להכניסו, עם מגיד שיעור זה הצליח, עם מגיד שיעור זה לא הצליח… הניסים שראו על כל צעד ושעל, והנה עכשיו זוכים להובילו אל החופה… אילו היה האדם עושה כן, היו מתאספים בלבו כל שירי ההודאה על כל הניסים שהוא עד להם מערש לידת בנו ועד עתה, והשמחה היתה גואה על גדותיה.
אותו דבר כשמחים על סיום מסכתא… המסכתא הרי כלולה מהרבה סוגיות, קלות יותר וקשות יותר. ומעל זה, האדם הרי עבר מצבים שונים במהלך לימוד המסכתא. מסכתא שיש בה כל-כך הרבה דפים. כאן הוא עבר קושי כזה וכאן הוא עבר קושי אחר; כאן היה צריך להשלים כי היה עייף בערב; כאן הוא לא הבין והיה צריך לחזור על הקודם. מה גם שהיה עליו לחזור על דפי המסכתא שוב ושוב. כל-כך הרבה הרגשים… האדם מודה לה' על היגיעה, הוא מודה לו על כך שהיה צריך להלחם עם מזגו בימים הקשים. השמחה של מצוה היא פי כמה אמיתית ופנימית כשהאדם מבין מה קרה כאן. זו לא שמחה חיצונית. זו שמחה פנימית. וכשמדברים על חיצונית ופנימית, אין המדובר בשתי דרגות בלבד, אלא דרגות על גבי דרגות יש. אין גבול לדרגות השמחה שאפשר להגיע. האדם יכול לערוך את שמחת המצוה של סיום מסכתא קצת יותר חיצונית והוא יכול להגביהה ולערוך אותה יותר פנימית. וההתבוננות, היא זו שקובעת כמה השמחה תהיה פנימית.
רואים ציבור של יהודים… כבר למדו, כבר התייגעו, כבר סיימו, וכבר שמחים… אפשר להוסיף על השמחה. איך? על-ידי התבוננות. שנדע, לקחנו את הגוף ולא הנחנו לו. נלחמנו, התיישבנו עם הגמרא עוד הפעם ועוד הפעם ולמדנו דף אחר דף. מדובר בשמחה נפלאה שכוללת הרבה שמחות, הרבה חלקים ופרקים. כפי שהמסכת יש לה הרבה פרקים, כך האדם יש לו את הפרקים האישיים שלו.
הדור החדש מסתכל על הדור הקודם כמיושן.
לפעמים הדור החדש מסתכל על הדור הקודם כמיושן. הצעיר מסתכל על הזקן ואומר: "אני עובד, הוא עובד; אני מתפלל, הוא מתפלל. אנו נמצאים באותו קהילה וצועדים באותה דרך. מה ההבדל בינינו?". אכן דבר נסתר יש שאינו קשור להתנהגות החיצונית. רואים פעמים הרבה אצל יהודי כזה שמסתופף זה שלושים שנה בין כתלי בית המדרש, שהעיקר והטפל אצלו שונים. הוי אומר: אם תרצה להראות באצבע על החילוק בין איש הזקנה לבן השלושים, אולי לא תצליח, כי תראה את שניהם מתפללים באותו מנין, לשניהם יש שיעור או חברותא ושניהם הולכים לעבודתם. אבל כשתסתכל בהסתכלות חודרת ללבם, תראה חילוק גדול. הצעיר מתעניין (במקרים רבים) בשטויות והבלים, משקיע בהם את רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ומתלהב בהם כפי שהשני מתלהב בפרשת המן ובחוק לישראל.
ובכן, יש שהצעיר מסתכל על הזקן ואומר: "בסדר, הוא מהדור הקודם. אין שום בעיה. איך אומרים? – אני מרשה לו… דיעותיהם אינן שוות… שינהל את החיים שלו ואני אנהל את החיים שלי…" דע לך שלא רק שיש חילוק ביניכם, אלא אתם שני מיני אנשים. והאמת שזה אחד מהדברים שיכולים לגרום סכסוך בין אב לבנו. האב מנסה להסביר לבנו כשהוא שואל אותו השאלה: למה אתה לא מונח ברוחניות? אף אני מנהל משפחה, אף אני הולך לעבודה, אבל מה מעסיק אותי? במה אני עסוק? כאן אני עסוק בתפילה, כאן אני עסוק במעשה צדקה, כאן במשניות…
הפיכת הרוחניות לעיקר ההתעניינות
מה מביא את האדם למקום הזה? ויותר חשוב מה יוכל להביא עוד אנשים למקום הזה? מה יכול להפוך את עיקר ההתעניינות של האדם, כך שהקדושה תעניין אותו יותר מכל. הן אם היינו יכולים למדוד את ההתעניינות במספרים, היינו אומרים שאצל הצעיר ההתעניינות ברוחניות עומדת על מספר שבין עשרים לשלושים, ואצל המבוגר היא עומדת על מספר שבין שבעים לשמונים, ואולי למעלה מזה. מדובר במין יהודי אחר, מהות אחרת.
אכן דבר זה קורה כשהאדם חושב על הרוחניות שלו כשאינו יושב מול הגמרא. בתחילה הוא עושה זאת בכוח. אותו מעניין לראות חדשות, אותו מעניין לבדוק את העליות והירידות של המניות. אבל הוא מחליט ללכת לאט. בהתחלה הוא מקבל על עצמו לא לבדוק שום דבר, אף גם למה שנוגע לתחום פרנסתו, עד שעתיים אחרי התפילה. ובמשך אותן שעתיים, כל פעם שיש לו כמה רגעים פנויים, הוא מסתכל במשניות או בחומש רש"י פרשת השבוע.
ומי שמרגיש עדיין רחוק מזה, יתחיל עם חמש עשרה דקות, במהלכן לא יעניין אותו כלום. אבל חמש עשרה דקות ששייכות לעולם הזה. לא שיוסיף על סדר לימודו חמש עשרה דקות. זה עוד דבר טוב. נדבר על זה מחר. כעת מדברים על משהו אחר. קח את העולם הזה ותעמוד בו עם רגל אחת בחוץ. אם אתה מתקשר, בדרך משל, לאיזו חברה ומשמיעים לך צלילי רקע עד שיענו לך, אתה מוציא את המשניות או אומר פרשת המן. אתה מנצל את פסק הזמן הזה לרוחניות. תהפוך את עצמך ליהודי כזה.
למעלה בשמים מתחשבים במהות האדם. איזה מין בן אדם הוא. לא, מה הוא עשה, אלא מה הם דברים שהוא מורכב מהם. צורת חיים כזו מביאה לאדם מתיקות בתורה. היא גורמת לו לרוץ אחר הרגלו. חז"ל אומרים "יגעתי ומצאתי תאמין" (מגילה ו, ב). ההתחלה היא יגיעה, אבל אח"כ באה המתיקות.
דעו לכם שהרבה מאוד אנשים כבר עשו את המעבר הזה, וצריך להכיר בזה ולהעלותו על נס. רואים את האדם ואומרים עליו: "פעם היה מין אדם כזה… היום, כל ההבלים האלה כבר לא מעניינים אותו, אי אפשר לדבר אתו היום סתם. הוא עבר לצד השני. מעניין אותו רק קרבת אלוקים והבנות חדשות בתורה…" זה קורה לאנשים, והם מרגישים מתיקות נפלאה. ההתחלה מרה ממר, כי צריך לשנות הרגלים, אבל מעבודה זו נעשית תחיית המתים.
(קטעים מתוך שיעור יום חמישי פרשת בלק תשפ"ג)