ועיר האלוקים מושפלת – ירושלים של מעלה
הפטרת שבת נחמו, מסתיימת בפסוק "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיה נא, ג).
לכאורה יש בלשון הפסוק תמיהה גדולה, שכן הוא נאמר גם בלשון עבר וגם בלשון עתיד – "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן" – עבר, "נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ" – עבר, "וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן" – עבר, "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ" – עתיד!
האם הנביא מדבר כאן על העבר או על העתיד. מה הולך כאן?!
כאשר עלה רבי גרשון מקיטוב זצ"ל לירושלים לפני כמאתיים ושבעים שנה, הוא היה בטוח שיראה אותה בחורבנה, כשהיא שוממה ועזובה. להפתעתו, ראה אותה בנויה ומלאה בכל טוב, והגויים יושבים בה בשלוה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
את כאבו העמוק הוא מביע במכתב ששלח לגיסו ה"בעל שם טוב" זצ"ל (הובא בספר "רב פנינים" שחיבר רבי מאיר תאומים זצ"ל, חלק מאירת עינים על הפטרת פרשת נח): "ואני בבואי לעיר הקודש ירושלים וראיתי שְׁמְבוּנָה בכל טוב ועמים יושבים בה בשלותה. נפלתי על אפי ובכיתי ואמרתי: אָת ירושלים נמשלת כאלמנה, היאך לבשת בימי אלמנותיך בגדים נאים? הלואי שראיתי בחורבנך!"
הפרחת שממות ירושלים – סימן לגאולה העתידה
אך קושייתו הראשונה עדיין עומדת בתוקפה: מדוע לבשה ירושלים את בגדיה הנאים ונבנתה כעיר על תילה, דווקא בעת שבה היה עליה ללבוש בגדי אלמנות ולהישאר בחורבנה?
בספר "אפיריון" מובא דבר נפלא: כאשר עלה הרמב"ן לארץ ישראל וראה את רוב השפע השורר בה, הצטער מאד עד שהתעלף מרוב צער ועוגמת נפש. כאשר התיישבה עליו דעתו, אמר שהצטער מאד על שהארץ הקדושה נתונה בידי זרים, ואם לא די בכך, נוסף לו צער על השפע שהם נהנים ממנו, שהרי לאחר שהקב"ה גזר להגלות את עם ישראל מארצו, היה עליו להשאירה שוממה וחרבה.
אמנם אחר כך הוא התנחם בדבר זה עצמו, וביאר זאת במשל, אותו נאמר בשפה שלנו:
לאשה יהודיה נולד בסיעתא דשמיא בן זכר. היא גידלה וטיפחה אותו, וברוך ה' הילד גדל – למד לומר 'אבא' ו'במבה', ולמד לחבר קוביות של לגו. הכל הלך חלק על פי הפרוטוקול של 'טיפת חלב'…
כאשר היה הילד כבר בן שנה – פתאום יום אחד הוא מתחיל להקיא. כל מה שהוא מכניס לפה – מקיא! הלכו ההורים לרופא, וזה בדק את הילד ואמר: "זה שום דבר. כנראה שזה ויראלי". אבל כשהילד המשיך בהקאות, החליטו ההורים לקחת אותו לרופא מומחה. עשו את כל הבדיקות, והתברר שזה לא ויראלי בכלל, אלא משהו הרבה יותר רציני: "לילד יש חסימת מעיים!"
"מה עושים דוקטור?" שאלה האם.
אמר לה המומחה: "מהיום אסור לך לתת לו חלב במשך חודש ימים! – מים בבקבוק בלבד! למרות שהוא יבכה, אסור לך לתת לו. אחרת – הוא יהיה ז"ל!"
האמא ניצבה בפני בעיה קשה: היא חייבת להמשיך להניק, אחרת לא יהיה לה חלב יותר!
מה עושים?
האמא הזאת של 'שרוליק' הקטן, התגוררה בשכונה שגרו בה רק ערבים. באותו הזמן, ילדה אחת השכנות הערביות תאומים – מוחמד ופארוק. הלכה אמא של שרוליק, ודפקה על דלת ביתה של פאטמה: "אולי את רוצה שאניק לך את התאומים?"
"למה לא?! קחי את מוחמד – תניקי אותו בחודש הקרוב!"
כשאותה אמא של שרוליק מניקה את מוחמד, האם היא מתכוונת שהוא יגדל לתורה לחופה ולמעשים טובים?! בודאי שלא! לא אכפת לה ממוחמד – מצידה שימות! אלא מה? היא רוצה שבעוד חודש, כששרוליק שלה יוכל לחזור ולאכול חלב – שיהיה לו חלב!
אם בעוד חודש שרוליק שלה, חלילה, ימות – האם היא עדיין תניק את מוחמד? בודאי שלא!
– "אבל יש לך חלב?!"
– "יש לי, אבל לא בשביל מוחמד!"
כך הדבר גם ביחס אלינו. אם היה בדעת הקב"ה לעזוב אותנו לעולמים, הוא היה יכול לעשות שהארץ תהיה חרבה ושוממה. אמנם מאחר ובדעתו להשיבנו אליה, הוא אמר: 'עד שעם ישראל יחזרו אליה בחזרה, בינתיים 'ניתן למוחמד חלב'!' – הוא נותן לערבים לבנות בינתיים את ירושלים! יש ב"ה מגדלים ובנינים – הכל מתרחב – ולמה??? כי אוטוטו שׂרוליק נהיה בריא! אוטוטו עם ישראל עושה תשובה וחוזר הביתה!
ואכן ירושלים ב"ה פורחת וגדלה. דירת ארבעה חדרים "בעיר המושפלת" הזו, עולה שניים וחצי מיליון שקלים! זה סימן שעם ישראל הולך לחזור לירושלים בקרוב ממש. קודם ייבנה בית המקדש של מעלה, ואחריו בית המקדש של מטה!
לפי זה ניתן ליישב את הקושיה עימה פתחנו. "כי ניחם ה' ציון" – ניתן לראות את הנחמה כבר כעת, עוד בטרם הגאולה. ומהי? "וישם מדברה כעדן" – אם הקב"ה לא הפך את ירושלים למדבר שממה, אלא הפריח את שממותיה, זהו סימן ש"ששון ושמחה יימצא בה" בעתיד, והוא ישוב לגאול אותנו במהרה בימינו!
(רבי ברוך רוזנבלום שליט"א -נעימיות יאמרו בין המיצרים)