הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת מיר, ירושלים
1
ההבדל בין אלו שגדלו על מצע של צמר גפן לבין אלו שהוריהם עודדו אותם להתמודד בעצמם עם אתגרים אינו מתבטא רק בכלי העבודה שהם רכשו לעצמם, אלא בעיקר בהרגל שנקבע בנפשם שקושי ואתגר אינם סיבה לעצור ולהמתין למי שיושיע אותי, אלא הזדמנות לפתח את כישורי החיים ובעיקר להעמיק את הקשר עם בורא עולם.
וככל שההרגל הזה מתחזק והולך בכל מפגש עם שביל צר או דרך חסומה, היציבות הנפשית מוסיפה לעצמה עוגנים המשמרים את מנוחתה אף במצבי לחץ קיצוניים. לכן יש כאלו שכל אי סדר קטן, שיבוש תוכניות או העדר של מוצר נצרך מוציא אותם מדעתם, וכאלו הנותרים בשלוותם גם מול תקלות בלתי צפויות, ואפילו איומים ודאגות רציניות לא מסיטים אותם מסדר יומם.
עומק הדברים הוא, שככל שהאדם פחות תלותי בנוחות שלו הרי הוא נעשה יותר בן חורין. משום שעד כמה שהוא תופס את צרכיו הפיזיים כחלק מהקיום שלו הוא גורם לכך שבהעדרם תתערער תחושת הבטחון שלו. וככל שהורגל לתפקד רק כשהכול מתנהל על מי מנוחות ולפי התוכניות, כך כל שיבוש קטן יוציא אותו משלוותו. נמצא, כי האויב הכי גדול של מנוחת הנפש הוא ההרגל לחיים נוחים מסודרים ונעימים, וככל שהאדם נגמל מהתלות בנוחות הפיזית והסביבתית הוא מסגל לעצמו את מנוחת הנפש שאינה תלוית מצב.
לכן, הורים מפנקים שהעניקו ילדות שכולה תלות בנוחות, הרגילו את ילדם שמישהו דואג עבורו שהכול יתנהל לפי התוכניות גם כשהן משתבשות, וכשאין את ה'מישהו' הזה הוא מאבד את מנוחת נפשו מכל תקלה פעוטה. בעוד שהורים 'משחררים' העניקו ילדות שכולה זריעה של עצמאות שהצמיחה אישיות בוגרת היודעת להבדיל בין החיים עצמם לבין הכלים שמסביב, ולכן בכדי שמנוחת הנפש תתפוגג צריך שבאמת יקרה משהו רציני.
2
כשיעקב אבינו מגדיר ליששכר את תפקידו בעולם הוא מציג את שני הצדדים הללו: "וירא מנוחה כי טוב – ויט שכמו לסבול", כביכול מעמיד את מעלת חיי העמל מול חיי הנוחות, והשאלה היא מדוע הצגת דבר והיפוכו אינה מופיעה בברכות של שאר השבטים, למשל אומץ וגבורת יהודה מול הפחד והחולשה?
ההסבר הוא שאין כאן באמת כוונה לשלילת ערך המנוחה, ואדרבא, הבנת מהותה של המנוחה האמיתית והיחידה היא המאפשרת את "ויט שכמו לסבול".
הבה נחשוב לרגע – מדוע התורה ניתנה דווקא במהלך החיים הקשים והמסובכים במדבר ולא במצב האידאלי של איש תחת גפנו ותחת תאנתו בארץ ישראל? הסיבה לכך, מסביר רבי ירוחם ממיר, היא, שכשם שהתורה היא מורת דרך, כך גם אופן נתינתה הוא מורה דרך, ואם התורה ניתנה דווקא במצב של "ויענך וירעיבך" הרי שזאת היא הצורה היחידה שבה היא נקנית.
אין ספק שקנין התורה דורש ישוב הדעת ומנוחת הנפש, השאלה היא מה זאת בדיוק מנוחה. העולם סובר שמנוחה היא כשהאדם נמצא במיטבו וכל צרכיו מסופקים לו, בעוד שאנו יודעים כי מצב זה הוא ההיפך הגמור ממנוחה, והראיה שברגע שמשהו חסר או משתבש לו הוא נעדר מנוחה לחלוטין. ובהכרח שמנוחה פירושה שחרור מוחלט מתלות בנוחיות ובעונג פיזי, לא כשלילה והתכחשות לצורכי הגוף והנפש אלא כיציאה מהמוגבלות הכובלת שלהם ביכולת לתפקד במלוא הערנות והריכוז גם בהעדרם, בדיוק כפי שחייל מתפקד בשדה הקרב ללא שינה, ברעב ובקור, והוא עירני חד ודרוך.
3
שאלת השאלות היא איך המנוחה הזאת נרכשת?
רבי ירוחם קובע כי זאת שאלה תלוית ערכים ואימון. הערך של הגנת המולדת הוא מרכז חייו של החייל ומכוחו מצליח לעמוד באימונים הכי מפרכים ולסגל לעצמו מנוחת הנפש וישוב הדעת המאפשרים תפקוד מלא אף במצבי קיצון. ובהיות שזהו ערך היחיד בחייו הרי שתמיד הוא נמצא במצב אחד – הגנת המולדת, ואין אצלו מעברים בין מצבים שונים הפוגעים במנוחת הנפש. בעוד שחיי אנשים רגילים מורכבים מריבוי ושינוי מצבים, והעדר היציבות במצב אחד קבוע גורם להם לטלטלה ולחוסר מנוחה.
ויענך וירעיבך – הייתה זאת תקופת אכשרה ואימונים. עם ישראל הטלטל במסע ארוך וללא תוכנית ידועה מראש, גם המזון הגיע בדרך לא טבעית ובלי לדעת מה יהיה מחר, זהו מכלול של חיים הסותרים לגמרי את מנוחת הנפש 'הרגילה', ודווקא זהו המצב שבו ניתנה התורה, ללמדנו כי קנין תורה אפשרי רק מתוך מנוחת הנפש אמיתית, כאשר היא בת חורין מכל טרדה ותלות בדברים שאינם המטרה בעצמה, והיא נמצאת במצב אחד קבוע – להשיג את המטרה.
השגת המנוחה הזאת מחייבת בירור ערכים כנה ומוחלט – "כשיתברר לאדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו כל ימי חייו" – ורק בהירות זאת מגדירה את המצב הקבוע והיציב של החיים, קביעות המעניקה ישוב הדעת ומנוחת הנפש ללא תנאי, מכוח ההכרה מהם החיים בעצמם ומהם רק הצרכים והכלים המשרתים אותם.
4
איך וכמה זה נוגע לנו?
כשאנו זוכים לראות את מנוחת הנפש הנדירה של גדולי ישראל, את היכולת שלהם להתנתק ברגע אחד מהנושא הכי מטריד ומאיים ולצלול לעומקה של סוגיה בריכוז מדהים, כשאנו שומעים על ישוב הדעת הבלתי נתפס במצבי סכנת חיים וגם בצל המוות, ועל יכולתם להמשיך בסדר היום גם כשהוא השתבש לחלוטין, עלינו להבין כי היכולת הזאת לא נרכשה ביום אחד. זהו פרי עמל של שנים בבירור ערכים חד מול ניסיונות רבים ומגוונים, אימון בלתי פוסק המורכב מאין ספור רגעים בודדים של התגברות ושבירת הרצונות וההרגלים. זאת עבודת חיים של הגדרת היחס הנכון והמדויק בין המטרה לבין הצרכים הנלווים לה ומציאת העונג העילאי ביותר בדביקות בה.
נזכור את זה דווקא מול האתגרים הפחות מאיימים, נאמץ את זה מול הפיתויים הקטנים או הדקות הבודדות שבורחות להן, נדייק לעצמנו את הקו המפריד בין חיי נפש לבין מותרות, ובד בבד עם עבודת בירור פנימית של הערך היחיד בחיינו – לעשות רצון בוראנו – תתעצם בתוכנו חווית העונג העילאי שממיסה את התלות בכל מה שנדמה לנו שאנו זקוקים לו, ונמצא את עצמנו חווים רגעים נעלים ושעות נפלאות של מנוחת הנפש אמיתית.
שבת שלום ומבורך.