"וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן" (ו, ג)
ב"חובת הלבבות" ביאר ביסוד מצוות הרמת הדשן, שציווה הקב"ה את הכהן להשפיל עצמו ולהתעסק בלכלוך בהוצאת הדשן, כדי שיהיה שפל ויסיר הגבהות מליבו, וכדי שיפקיר את כבודו למען כבוד שמים, וכמו שנאמר בדוד המלך"ודוד מפזז ומכרכר לפני ה'".
וכעי"ז כתב רבינו יונה, בטעם הדבר שהמתעסק בהרמת הדשן צריך ללבוש בגדי כהונה מכובדים, "ציווהו ללבוש בגדי כהונה אשר יתפאר בהם בשעה שירים את הדשן, להראות שמעלת האדם הגדולה אשר בה נחשב היא בעשותו עבודה לאלוקיו, ואפילו בדרך הבזויה בעיני הבריות, זו היא רוממותו", והיינו שהכבוד האמיתי אינו תלוי במעשיו החיצוניים של אדם, אלא הכבוד האמיתי הוא מה שמוכן האדם להתבזות למען כבוד שמים, ולכן גם עבודה בזויה כהרמת הדשן, מכבדת את עושיה כיון שהיא בכלל עבודת ה', וכשאדם מתבזה למען כבוד שמים זו היא רוממותו.
ובדומה לזה מצינו שהלוויים היו נושאים את המשכן על כתפיהם, ואף שהלוויים היו משרתי ה' והיה להם מעמד מכובד ביותר [ובפרט בני קהת], אך מ"מ הם היו עובדים בסחיבת משאות על הכתפיים ולא חששו לכבודם, וכמו כן נשיא ישראל אלעזר בן אהרן הכהן היה נושא על כתפיו את שמן המאור וקטורת הסמים לכל השנה, ומשום שבאמת אין לך כבוד כמוהו להתבזות למען כבוד הקב"ה.
וזהו גם טעם הדבר שאותו הכהן שהתעסק בניקוי הדשן והוצאתו אל מחוץ למחנה, היה יכול להתעסק גם בשאר עבודות שבמקדש, ושלא כמנהג המלכים שלא יתנו לעובדי הניקיון להגיש את האוכל לפני המלך, ומשום שבעבודת המקדש גם העבודות הבזויות כפינוי הפסולת נחשבות למכובדות, שאין כבוד גדול יותר מלשמש את הקב"ה במקדשו, (ועי' עוד לקמן פרק ח פסוק ל).
והנה פעם אחת ראה רבי עקיבא איגר מודעה שבבית הכנסת הגדול בווילנא מחפשים "שמש שני"
ומכאן יש ללמוד לשמש בית הכנסת העוסק בניקיון וסידור בית הכנסת, שאם הוא עושה כן לכבוד ה' ותורתו, עבודתו חשובה לפני המקום כשאר עבודות דקדושה הנעשים בבית הכנסת.
מעשה היה ברבן של ישראל הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל כשהתגורר בעיר ליסא לאחר נישואיו טרם שנתפרסם בישראל, שהוכרח לחפש אומנות כדי להתפרנס בה, ומאחר שברח מהכבוד ושנא את הרבנות [שבעבור כל כבוד שמקבלים בעולם הזה, מנכין לאדם הרבה מזכויותיו מחיי העולם הבא], חיפש מקום פשוט לעבוד בו כדי לפרנס את משפחתו.
והנה פעם אחת ראה רבי עקיבא איגר מודעה שבבית הכנסת הגדול בווילנא מחפשים "שמש שני", אשר תפקידו הוא לקיים את הוראותיו של ה"שמש ראשון" לאסוף את הסידורים והחומשים ולטאטא את בית הכנסת, וביקש הגרעק"א להתקבל למשרה זו, ופנה לרב העיר הלא הוא הגאון בעל נתיבות המשפט זצ"ל וביקש ממנו שיכתוב לו המלצה שהוא אדם נאמן וראוי למשרה זו, ה'נתיבות' סבר שאף שאין זה לפי כבודו, אבל סבר שמאחר שתלמיד חכם כמותו מבקש, ראוי לקיים את בקשתו, וכתב לו מכתב, ותיאר בו את גודל גאונותו וצדקותו ומידותיו והוסיף בו גם המלצה שראוי לקבלו בתור אדם נאמן בעבודתו.
גבאי בית הכנסת שהבחינו מיד שבא לפניהם תלמיד חכם עצום, לא רצו לקבלו. שהלא הם לא חיפשו רב עיר, אלא מנקה פשוט בבית הכנסת, אבל כיון שהיה בידו המלצה מה'נתיבות', הם שלחו מכתב ל'נתיבות' שהם מסכימים למנות את רבי עקיבא איגר ל"שמש שני", אבל יש לפניהם שאלה שצריך הכרעת אדם גדול עליה, והוא, שהיות שהשמש ראשון הוא יהודי פשוט מאוד, בוודאי הוא ירגיש שלא בנח אם יצטרך לתת פקודות והוראות לתלמיד חשוב בדרגת רעק"א, ומה גם שיש בזה גם פגיעה בכבוד התורה.
ה'נתיבות' קיבל את מכתבם, ולא רצה להשיב, והראה את המכתב לרבי עקיבא אייגר וביקש ממנו לפסוק בעצמו על שאלה זו, ורבי עקיבא איגר לא רצה לפסוק בזה, ולמעשה לא לקח על עצמו את המשרה.
ועכ"פ, רואים אנו איך שרבי עקיבא איגר רבן של ישראל לא הרגיש שום ביזיון להיות שמש בית הכנסת, וראה בשמש פשוט עבודת קודש ממש.
ולפתע הבחינו בו שהוא בוכה בדמעות ממש
אצל הגאון הצדיק רבי שמואל יוסף רבינוב זצ"ל ראינו מהו ענוה אמיתית. דהנה הוא היה תלמיד מובהק של הקדוש החפץ חיים ומגיד שיעור בקלויז של הגר"א בווילנא, והיה בקי בש"ס בבלי וירושלמי, וכאשר הציעו לו את כסא הרבנות בירושלים עיה"ק (לאחר פטירת הגרז"ר בענגיס), לא הסכים לקבל התפקיד, והסביר לי טעמו שכל ימיו הוא נזהר שלא לדבר ולא לשמוע לשון הרע, והוא חושש שמתוקף תפקידו יהיה מוכרח לשמוע לשון הרע ואין העסק כדאי אצלו.
והנה בערוב ימיו כשהתגורר בבני ברק, כיבדוהו בבית מדרש שהיה רגיל להתפלל בו ב"חתן תורה", ולאחר התפילה ליוו אותו לביתו בשירה ובזמרה וריקודים לכבודו, ולפתע הבחינו בו שהוא בוכה בדמעות ממש ואומר "הלא אני איש פשוט ומה רוצים ממני", והרגישו שיש לו ייסורים ממש מהכבוד שמכבדים אותו, וקראו לאשתו שתניח את דעתו, ואשתו בפקחותה אמרה לו שזהו מנהגם בכל השנים ללוות תמיד את ה"חתן תורה" לביתו לכבוד התורה, ולא עושים כן לכבודו כלל, וכששמע כן נחה דעתו, אבל לאחר מכן עברו על יד בית הכנסת אחר מעדת החסידים, וכששמעו החסידים שם את השירה והזמרה והמחולות שעושים לכבודו יצאו גם הם עם ספרי תורה בידם לכבודו, ורקדו ושרו בניגון "אור זרוע לצדיק" כדי לכבדו, והוא זצ"ל שאל בתמיהה "מי זה הצדיק", וכשאמרו לו שרוקדים לכבודו התחיל לבכות בלי שיעור ואמר "כבר טועים בי שאני צדיק", ובכה הרבה עד שחששו שיתעלף מרוב חולשה ועוגמת נפש, ומיהרו להביאו לביתו, וסיפרה אשתו הרבנית, שבכל אותו היום נפל למשכב מרוב צער ועוגמת נפש שמכבדים אותו כצדיק, והוא חשב שזה עונש עבורו משמים שיטעו בו.
וזכיתי להכירו וראיתי אצלו הרבה הידורים וחומרות, אבל תמיד עשה הכל בצנעא
וזהו דמות וסמל לעניו אמיתי, שלא רק ברח מהכבוד אלא היה בטוח באמת ובתמים שאינו צדיק ולא מגיע לו כבוד כלל, וזכיתי להכירו וראיתי אצלו הרבה הידורים וחומרות, אבל תמיד עשה הכל בצנעא, והיה רגיל לטבול במקווה מידי יום ביומו, אך חשש שיאמרו עליו שהוא צדיק, ולכן בכל פעם שהיה הולך לטבול במקווה היה מודד תחילה את מקווה ובודק את כשרותו לראות שלא נפחת ממנו משהו ונפסל, ובאופן זה הצניע את קדושתו כדי שיחשבו שאינו הולך למקווה לטול אלא רק לבדוק כשרותו.
התעלף כפשוטו מרוב צער
ובדומה לזה שמעתי גם על הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל שהיה רגיל לטבול במקווה, והיה מודד את כשרות המקווה כדי להסתיר את קדושתו ולהראות שכביכול אינו הולך לטבול אלא למדוד.
וכך היו הרבה גדולי ישראל זצ"ל שהחזיקו עצמם לכלום, וכמו הגאון הקדוש רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל, שכאשר ביקר בברלין ובירכו עליו "ברוך שחלק" בשם ומלכות, התעלף כפשוטו מרוב צער.
וכעין זה אמר הקדוש החפץ חיים להגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל כשבא לשאול את פי החפץ חיים האם לקבל את הרבנות שהציעו לו בעיר סלוצק, שכן הוא ירא מאוד מהאחריות הרובצת על רב בישראל לפסוק שאלות ולקבל אחריות והחפץ חיים השיב לו "ומי לדעתך צריך להיות מורה הוראה, וכי זה שאינו ירא הוראה, אדרבה, דוקא מי שיירא הוראה ראוי לו להיות רב".
('ביאורים והנהגות', לקט מתוך פרשת צו, ושמיני)