גיטין דף סט
מי שברך עם שם האב או האם?
דפלוני בר פלוניתא
בגמרא נאמר, כי כאשר לוחשים סגולות שונות לצורך אדם מסויים, יש להזכיר את שמו ואת שם אמו. אכן, לעולם כאשר הגמרא מציינת לחשים היא אומרת, "פלניא בר פלניתא" (ראה גיטין סט/ב, עבודה זרה יב/ב).
בזוהר הקדוש (לך לך ס"ד) נאמר, כי הזכרת שם אמו של האדם שעליו מתפללים, נדרש מן הפסוק (תהלים פו טז) "והושיעה לבן אמתך". בטעמו של דבר יש שאמרו, כי זיקת האם לבנה וודאית יותר מזיקת האב לבנו, היינו: אין כל ספק שהיא האם (ראה מהרש"ל כאן, ו"פרי חדש" ושע"ת ריש סי' קי"ט).
גם מפסוקי התורה ניתן להיווכח כן. כאשר יצחק אבינו בירך את יעקב הוא אמר (בראשית כז כט), "וישתחוו לך בני אמך". ואילו את ברכת יעקב אבינו לבנו יהודה: "ישתחוו לך בני אביך", ביארו חז"ל, כי יעקב ביקש לברכו שכל אחיו ישתחוו לו, גם אחיו מאב ולא רק אחיו מאם.
ה"בן יהוידע" כותב, כי מטבע הדברים הנשים חוטאות פחות מן הגברים, שהרי אינן מצוות בחלק מן המצוות, ואין בהם חשש של עוונות חמורים, וכן ביטול תורה. לפיכך, מזכירים את שם האם, שיש בכך פחות אפשרות היזק וקטרוג על האדם שעליו מתפללים.
כל האמור הוא בתפילה על האדם בעודו בחיים. ברם, כידוע, מנהג בני אשכנז להזכיר את שם האב בתפילה הנאמרת לעילוי נשמת נפטר, ומקור מנהג זה בספר "חסידים" (סי' רמ"ב), וכן כתב בעל ה"הפלאה", בספרו על התורה "פנים יפות" (פרשת בהעלותך).
בספר "מקור החסד" על ספר "חסידים" (שם) כותב ביאור מעניין לחלק בין תפילה על אדם חי לבין תפילה על אדם שהלך לבית עולמו, על פי דברי הגמרא (נדה לא.) שבשרו ודמו של אדם מאמו, ועצמותיו מאביו. לאחר פטירתו של אדם בשרו הופך רימה ותולעה ועצמותיו בלבד, שמאביו הן, נותרות [ועיי"ש מה שביאר עוד על פי דברי הרמב"ן עה"ת ויקרא יב ב].
(מאורות הדף היומי)