מאת: הרב ישראל היימן
פרשה זו העוסקת בתחילת שיעבוד מצרים ובהכנה לגאולת ישראל הראשונה מיד צריהם, מבטאת את התקווה הגדולה ואת השמירה העליונה להם זוכים ישראל עם קרובו של הקב"ה, בכל הדורות.
בזוהר הק' מבואר שבמהלך של גלות וגאולת מצרים טמונות היסודות לכל מה שיקרה לאורך כל הדורות בין ישראל לעמים הצוררים אותם, והדברים מתאימים לתקופה זו בה שונאי ישראל מרימים את ראשם בנסיון לומר שלא ייזכר שם ישראל עוד ח"ו ובשמירה העליונה לה אנו זוכים משמים.
אחד מהיסודות האלו מבואר במעשה שקרה עם הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד הדף היומי וראש ישיבת יח"ל שבלובלין.
הגאון זצוק"ל היה חבר ה'סיים' הפולני ולצד היותו אחד מגדולי ישראל שבכל הדורות, ראש ישיבה וגאון מופלא, היה רבי מאיר שפירא מוליך ומביא בתבונה מול צירים ואנשי ממשל שונים במסגרת חברותו בסיים.
דיאלוגים רבים היו לו עם אנשי השפעה ובהיותו נערץ ובעל אישיות כובשת ומאירה, ניצל רבי מאיר שפירא את מעמדו להטיב עם אחינו בני ישראל בכל מיני צורות שהזדמנו לידיו.
אחת מאותן הזדמנויות הייתה, כאשר פגש אותו פעם אחד מחברי הסיים שהיה משכיל גדול ובקי במנהגי היהודים.
הגאון מלובלין שהכירו, ידע שלצד בקיאותו הוא גם נגוע באנטישמיות סמויה ולא פעם היה צריך לעמוד מולו בחכמה לבל יזיק וישפיע לרעה בכלים שעמדו לרשותו.
כלפי חוץ היה אותו חבר סיים איש משכיל ו'הומאני'… הוא לא דיבר סרה באף אומה או מגזר, בכל זאת הוא היה טעון 'שמירה מעולה' לבל יוכל לבצע את זממותיו שנעשו בתחכום ובצורה מיוחדת…
חיבה יתרה הייתה לו לאותו גוי לדון עם רבי מאיר שפירא במנהגי היהודים ובאורחות חייהם במטרה ללמוד עוד ועוד וכביכול להרחיב את השכלתו. כוונתו האמיתית הייתה למצוא פתח לנגח ולקדם חוקים מסויימים שיפגעו ביהודים.
פעם אחת שאל אותו חבר הסיים את ראש הישיבה דלובלין לפני חג הפסח, מדוע נוהגים היהודים לשים על קערת הסדר את הביצה?
"לביצה, בניגוד לשאר סימני הקערה, אין קשר לגאולת מצרים, למרור יש קשר, למצות יש קשר, אפילו לזרוע שהוא כנגד קרבן פסח יש קשר לגאולה שלשמה אתם חוגגים את החג. אבל לביצה אין שום קשר, הרי היא רק לזכר קרבן חגיגה שהתחיל להיות נוהג רק אחרי מתן תורה, א"כ מה המקום להניחה על קערת הסדר"?
רבי מאיר שפירא לא היסס ומצא את ההזדמנות לענות לו אחת ולתמיד תשובה ניצחת.
רבי מאיר שפירא לא היסס ומצא את ההזדמנות לענות לו אחת ולתמיד תשובה ניצחת.
הביצה מסמלת חלק חשוב ומשמעותי בתהליך גלות וגאולת מצרים. פתח ר' מאיר שפירא בהסבר מלומד.
בניגוד לכל חומר אחר בבריאה, אותו אם תכניס לסיר רותח ותבשל אותו במשך זמן ארוך שהוא יתרכך. הביצה ככל שתבשל אותה יותר, ככל שהיא תעבור יותר ייסורים היא תתקשה ותתחזק.
בפרשת שמות בה מתואר הסבל והייסורים אותם חוו בני ישראל במצרים עם קום עליהם המלך החדש, מתוארים ייסורים. סבל גדול וכל מיני הצקות שונות ומשונות. כל תכליתם הייתה כמאז ועד היום לאמור "הבה נתחכמה לו פן ירבה". הם ניסו להעביד את עם ישראל עוד לפני היותו לעם. הם לא רצו שיקום עם כזה בכלל וניסו כל שיטה אפשרית. אבל בחז"ל הק' במדרש, שרש"י מביא על המקום נאמר שרוח הקודש צווחת למולם ואומרת: "הם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה"!!
ביסוד העם היהודי הוא שככל שיותר מנסים להציק לו הקב"ה מחזק אותו יותר ויותר.
ממש כמו ביצה… כמה שתרתיח אותו יותר, כמה שתנסו לבשל ולהציק, הם יתקשו יותר, הם יתחזקו עוד ועוד.
הביצה היא לא רק קשורה לגאולת מצרים, היא ממש הסמל של הגאולה… לכן אנו מניחים אותה על הקערה בליל הסדר הקדוש שלנו. לזכור כל הזמן שככל שיפריעו לנו, וכמה צרות שאויבינו ינסו לעשות לנו בגלות, הם עצמם יחשלו ויגבירו את אמונתנו בבורא יתברך שמצילנו בכל דור ודור מהפרעה התורן…
דברים אלו היו סמל לאותו ציר סיים שינסה לחשוב פעמיים לפני שהוא חורש רע על עם הקודש.
אבל דברים אלו לא פחות מכוונים אלינו… גם כיום שאנו מסובבים באלו הרוצים לכלותנו, צריכים אנו להטות אוזן לקריאה העצומה של רוח הקודש שממשיכה וצווחות למול כל אויב ומשטין: "הם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה."
לא רק המשטינים הגשמיים… גם אותם שחזו את היותם של שלומי אמוני ישראל האמונים על התורה והמצוות כדבר בר חלוף, גם אותם שניסו לגזור גזירות ולאבד את התורה והמצוות מעם ישראל. גם הם רואים למול עיניהם את המציאות של 'כן ירבה'… גם הם חוזים בהשתאות בפלא של היכלי הישיבות והכוללים, תלמודי התורה ובתי הספר, שמתרבים בכל מקום וגל של תשובה וחזרה לחיק האמונה השוטף את העם.
כל אלו עדיין בתוך הגלות המרה, אבל ככל שדברים אלו מתקיימים נזכה גם לראות את הסוף בגאולה השלימה שכמו אז תתרחש מתוך החושך לאור גדול בקרוב.