היה יהודי בפתח תקוה בשם הרב רובניץ, הוא היה תלמיד של המשגיח בשנחאי, והוא שאל את המשגיח, כתוב באגדות החורבן, שאפילו גויים שבאו להחריב את בית המקדש הם עצרו ילדים יהודים ואמרו להם 'פסוק לי פסוקך', היינו תגיד לי את הפסוק שאתה אוחז בו כעת… וכשהם היו שומעים, הם היו נבהלים וממהרים להתגייר… ואילו היום, גם אם יגידו לבן תורה גדול את פסוק לי פסוקיך, יגידו לו פסוקים, והוא יישאר על המקום, הוא לא ייבהל… איך זה יכול להיות?…
אמר לו רבי יחזקאל לוינשטיין: יש לך שאלות על גוי של פעם?!… ונבין הדברים, מה זה בעצם גוי של פעם?… עלינו להבין נקודת הפתיחה, מה ההבדל בין פעם לבין היום?… פעם היה לב בשר. אך לאט לאט הלב נהיה לב אבן. אבן גמורה! היום אין עם מי לדבר. פעם, אמנם היו עמי הארצות, והיו גם גויים, אבל היה להם לב, כשיש לב – גם אם הוא מושחת במידות – יש עם מי לדבר! כשהיה תופס אותו איזה משהו, איזה פסוק, הוא הזדעזע… היה עם מי לדבר… אך היום הלב הוא לב אבן. ולאבנים אי אפשר לדבר, אבנים אמנם שחקו מים, אבל להבין הם עוד לא מבינים…
נקודת הפתיחה של פעם היתה אחרת! לב של יהודי היה בנוי אחרת! גם כשהיו עמי הארצות, והיו תביעות עליהם, הכל אמת, אבל היה עם מי לדבר כי זה לב בשר, אבל כשהלב הוא אבן – קשה לדבר איתו. היום הדו שיח אם אפשר להיות ר' חיים קניבסקי, אי אפשר… אתה באמת רוצה להיות ר' חיים קניבסקי?… זה בכלל חסר לך?… היום במצב הנוכחי – אין הרבה סיכויים. אבל אם יהיה לנו את בית המקדש – הכל יהיה אחרת!!! ברגע וייבנה בית המקדש ואחד יעמול בתורה – אין סיכויים שיהיה אחרת, כי כל הנקודת פתיחה מתחילה אחרת.
אנחנו צריכים לדעת שמה שנקרא אצלנו היום שטייגען ועמל מי יודע מה – – – פעם בירושלים גם בעלי המלאכה ידעו את זה! היו גאוני עולם שהיו מסתירים את עצמם, ר' בצלאל מילכיקער (חלבן) משערי חסד, הוא היה גאון הגאונים, הלמדנים שהיו לידו היו מתחמקים ממנו… למה?… כי הוא היה מוכר חלב, וכשהוא ראה מישהו למדן, הוא היה מדבר איתו שעתיים בלימוד, עד שהחלב כבר היה מחמיץ ואנשים כבר לא קנו ממנו, ולא היה לו מה לאכול… הוא לא היה איכפת לו, הוא היה שקוע… רבי אהרן קוטלר אמר עליו שירושלים תתן את הדין על כך שנתנו לו להישאר חלבן… וכן היה הבלן של בתי אורנשטיין שידע את כל התורה כולה… היו הרבה בעלי מלאכה בירושלים, בוילנא ובכל המקומות הבעלי בתים היו יודעים ש"ס בלי לעשות מזה עסק… {ספרו שפעם היה נכד של רבי גרשון (בעל של נכדה) שזכה לגמור ש"ס. אז ר' גרשון אמר לנכדה שלו – שתעשה מסיבה גדולה ויפה, ותעשה מזה עסק גדול… אז היא שאלה אותו, מה סבתא עשתה כשסבא גמר ש"ס?… חייך ר' גרשון, היא לא ידעה, לא סיפרתי לה…} יהודים פעם ידעו ש"ס זה היה אל"ף בי"ת! כשיבוא המשיח כל הדרגות הגבוהות הדרגה ההתחלתית תהיה לדעת ש"ס, מי לא יידע ש"ס אם הוא ילמד?… אם נלמד – כל אחד יידע ש"ס, הכל ישתנה! אדם שבאמת מחכה לדעת ש"ס ולהיות כמו ר' חיים, ולא רק בשביל לדבר שהוא כמו ר' חיים… אלא באמת לדעת את התורה, אז בא… נראה אותך בוכה… האם כואב לך באמת היום שאין לך את זה?… הרב מפוניבז' שאל פעם, מה יעשו כשהמשיח יבוא?… לא ידעו מה לענות… הוא אמר – דבר ראשון רצים לאליהו הנביא שיפשוט לנו את כל התיק"ו שבש"ס… יש מישהו היום שחסר לו בזה שהוא לא יודע מה התירוץ לתיק"ו?… זה חיסרון בידיעת התורה! אין שאיפה לגדלות, וכשאין שאיפה לגדלות אנחנו קטנים קטנים.
אומר לכם דבר נורא: הגרב"ש סלומון, בשעתו, כשהיו מערכות להילחם על קדושת השבת שאלו אותו הרבה, מה הטעם בכל המערכות האלו, הרי בין כה וכה זה לא יעזור! הוא סיפר את זה למרן הרב אלישיב שאמר – לא תמיד יוצאים למלחמה בשביל לנצח. אז בשביל מה יוצאים?… בשביל ללחום! אם כן ננצח או לא ננצח – זה בכלל לא עסק שלי… להראות שאיכפת לי כבוד שמים! כשאתה רואה אוטובוס שנוסע וצועקים לו שאבע'ס!!! ראיתם אחד שזה משפיע עליו?… הוא ממשיך לנסוע. נכון. אבל אני צריך להראות שאיכפת לי כבוד שמים, אני לא מחפש להשפיע עליו. {ואם יהיה איכפת לי באמת ואני אצעק באמת – זה ישפיע עליו!} אדם צריך לנסות לצאת למלחמה, לעבוד על עצמו להרגיש את החורבן. אדם תוהה לעצמו, אני לא מרגיש את החורבן… בא ננסה לדבר אל עצמי… בא ננסה לעורר בי שאיפה לגדלות! בא ננסה להסביר לעצמי כמה היום אני לא יודע, וכמה אני יכול לדעת. בוא נעורר בנו אהבה לאבא שבשמים – זה בתוכי רק להעיר ולעורר.
אחד מהדברים הנוראים אחרי מאה ועשרים הוא: שמראים לבן אדם מה הוא יכול להיות אם הוא היה עובד את הקב"ה… פתאום אחד מגלה שהוא יכל להיות רבי חיים קניבסקי, הראש ישיבה, ר' גרשון, וגם מהדרגות הפחותות מהם עוד יש לו הרבה לאיפה להתקדם… והיום הוא עומד כמו עני ורש. והגר"א מוילנא אמר שזה יותר גרוע מכל יסורי גיהנם, עד כדי כך שאם הוא היה בחיים הוא היה מת מאה פעמים מרוב צער…! זה גר"א ידוע, {מובא בהקדמה ל'דברי אמת' של ר' אלכסנדר משה לפידות מרייסן}. עכ"פ, בחז"ל כתוב כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ומכלל הן אתה שומע לאו, כי מי שלא מתאבל על ירושלים – לא יראה בשמחה. אנחנו מחכים למשיח, וכבר רואים שזה הזמן הכי מתאים… לפי החוצפא יסגא לא שייך יותר… זה כבר שיאים בחוצפה… מי שלא יתאבל – לא יזכה!
ואז פתאום הוא יראה מה זה השמחה של משיח… מה זה בחור שהיה נחשב 'בחור פשוט' וכעת הוא יודע ש"ס, ויודע בכל מקום ששואלין אותו, ואני נשארתי עם הארץ כמו קודם… הוא יאכל את עצמו מרוב צער… זה יותר גרוע מכל יסורי הגיהנם! בואו נעשה השתדלות… לא תמיד צריך להצליח. ידוע שפעם הגאון ר' נתן צבי פינקל התחיל לומר 'שיעור כללי' בישיבה, ובאמצע השיעור הוא רעד בכל גופו, ולא יכל להמשיך… אז הוא כתב על פתק מילה אחת ונתן את זה לקהל… 'ניסיתי'. דבר שריגש את כולם. זה הכל… תנסה. אם הקדוש ברוך הוא יראה שאתה רוצה להתאבל, ושזה איכפת לך, ושאתה עובד על זה – אתה כבר תראה בשמחתה.
רבי יצחק הוטנר כתב מכתב לתלמיד, שסיפר לו על כל הקשיים שלו, כתב לו ר' יצחק אם תכתוב לי שהצלחת – אני אשמח. אך אם תכתוב לי שאתה ממשיך להתמודד בשביל ההצלחה – אשמח יותר…! ההתמודדות בונה. בא תנסה, תנסה להתאבל. הרי בס"ה מה מבקשים מאיתנו?… כל יהודי אומר שלוש פעמים ביום "ולירושלים עירך", "את צמח דוד", בין כה וכה אתה אומר את זה, קצת יותר תשקיע בכוונה… תחשוב על מה שאתה אומר. "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". יש לך כמה ברכות שבין כה וכה אתה אומר אותם, רק לחשוב יותר, ובאמת לבקש, ובאמת לרצות… קצת לעורר אהבה של אבא לבנים ואהבה של בנים לאבא… קצת להתגעגע, קצת להשתוקק למעלות עליונות… להרגיש קרבת אלוקים לי טוב, להרגיש קשר לבורא עולם. כל כך חבל לאבד את זה. וזה בידינו! להשתדל זה בידינו, ובדרך כלל מי שמשתדל מצליח. וגם אם לא כ"א מגיע לשיאים – אבל הוא מצליח.
ואנחנו יודעים, כשיש מופע גדול כמו סיום הש"ס של דרשו וכדומה, יש כרטיסים, יש שורה ראשונה, שורה שניה. לפי גודל האבילות – כך יקבלו את המקום בקבלת פני המשיח. את הכרטיסים מחלקים היום, היום אתם קובעים את השורה שלכם. השכינה אומרת בא נראה כמה אתה משתתף איתי, ועד כמה אתה מצטער על החורבן. וצריך לדעת שיש מבחן… האדר"ת אמר שהוא רוצה לבחון את עצמו על יראת שמים, ואיך הוא בוחן את עצמו?… הוא רואה עד כמה אכפת לו מצער החורבן… תבחנו – ותצליחו. אמן.
(מתוך 'ארחות חיים' משיחותיו של המשגיח דברים תשפ"ג)