כתב מרנא החפץ חיים זצ"ל, בהקדמה לספרו 'חפץ חיים', שהנושא של הקפדה על כבוד הזולת ואהבה בין יהודי לרעהו, היא זו שתחיש את הישועה, שהרי בית המקדש השני נחרב בעוון שנאת חינם, ואם כן התיקון שאנו צריכים לתקן כדי להביא לבנייתו המחודשת של בית המקדש, הוא על ידי הוספה באהבת חינם.
ואם כן בימים אלו, שבהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, על אחת כמה וכמה שצריכים אנו להתחזק בנושא זה של עין טובה, לומר לכל יהודי באשר הוא מילה טובה, מחמאה, דברי חיזוק ואמת, כדי לקרב את הגאולה השלמה במהרה.
להלן נביא כמה מעשים שסופרו על ידי המשפיע הנודע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א והובאו על ידו בעלון הנודע לשם ולהתילה 'באר הפרשה', בשבת פרשת 'דברים' תשפ"ב:
"וכבר אמר הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע, שכל בחור נזקק לכדי חיותו 'כף אחת' מלאה כבוד בכל יום ויום. כעין זה פסק אחד מגדולי הדור זצ"ל 'הלכה למעשה', לאחד שהגיע לידו סכום מעות גדול אשר הוקדש לדבר צדקה, והלך לשאול לאיזה מין 'צדקה' יתן את המעות, והשיב לו, שישכרו אברכים אשר תפקידם יהא לחזק בחורים ולחייך אליהם…
וכך אמר לי הגאב"ד הגרי"ט ווייס זצוק"ל בסערת רוחו ובקול חוצב להבות אש שכל רעיונותיו ומחשבותיו נתונים היאך לחזק בחורי ישראל… עמוד והתבונן, אותו גאון וצדיק, מה ראה כדבר העומד ברומו של עולם ובראש המעיינות…
והיה מראה מה שפסק פסק הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצוק"ל (אגרו"מ ח"ז, אבהע"ז ד, סימן כו), וז"ל: "אך הוריתי שכל תלמיד חכם אף שצריך (ללמוד) לעצמו והוא גדול מאוד, מחויב ללמד מקצת הזמן גם עם אחרים אף שמתבטל מתורת עצמו, וראיה לדבר מהא דרב פרידא למד עם תלמידו ד' מאות פעמים (עירובין נד:) אף שבוודאי היה אפשר לו ללמוד לעצמו בזמן זה, ולהתעלות יותר בתורה, ואכן קיבל על זה שכר שארכו ימי חייו עד ד' מאות שנה", ומסיים שם, "ומסתבר לי שהוא גם שיעור 'מעשר' – עשירית הזמן שיש לו ללמוד תורה, ואולי יכול להוסיף עד חומש, וצ"ע לענין השיעור".
ובאמת לא 'מעבר לים היא' ואין זה 'מצווה נדירה' כלל, אלא בכל בית מדרש ובכל ישיבה ובכל קהילה מסתובבים אברכים ובחורים המחכים ומצפים למי שיאיר להם פנים ויאמר להם מילה טובה, ומעידים גדולי המחנכים כי רבים מ'הפירות הנושרים' רח"ל נפלו והגיעו לאן שהגיעו כי היה חסר להם מי שיתעניין במצבם ויעודד אותם, ויש קונה עולמו במילה אחת טובה שאמר, שעי"ז הציל נפשות טהורות מרדת שחת.
"סיפר אחד מנכדיו של הרה"ק רבי גדליה משה מזוועהיל זי"ע, שבשנות בחרותו לא הלך ב'תלם' והרחיק מהדרך הישרה, והנה בימיו האחרונים של הרה"ק הרג"מ עלי אדמות הוצרכו לקחת אותו לבית החולים עקב מצבו הקשה, והביאו 'רכב' (קאר) להוביל אותו, ובימים ההם לא היה זה מחזה נפוץ כ"כ, ורבים מהצעירים שעמדו שם חשקו לעלות עליו ולנסוע עמו … והביט בו הרבי ואמר לו שייסע עמו…
ומסיים אותו אחד, כי בכל תהפוכות חייו, בכל עת שבער בו היצר להסיתו לעבירות חמורות נעמדה לפניו דמות דיוקנו של זקנו, ואותה הארת פנים והרגשת חמימות שנטע בו כשאמר לו שיעלה אל הרכב… והיא שעמדה לו להינצל מהיצר, והיא שהחזירה אותו בסופו של דבר למוטב…
ידוע כי באחד מדרשותיו אמר הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע שכהיום הזה חובה על כל אחד לחזק את לבות בני ישראל – כפי יכולתו. בשעה שירד מן הבימה שמע כמה מהנמצאים מדברים ביניהם, אכן, גדול כוחו של ה 'חפץ חיים' לחזק את ליבות בני ישראל אך לא כל בר איניש בדרגה זו. אמר להם ה'חפץ חיים' משל לשר גדול שביקש משריו ועבדיו שיביאו לפניו מים חיים לצורך שתייתו, מיד הביאו לפניו המשרתים מים טרם שהספיקו לנקות ולזכך את המים. וחמת השר עלתה בהם – הכיצד תעיזו להביא לפני שר נכבד כמוני מים שאינם צלולים וזכים דיים.
למחרת היום פרצה שריפה גדולה בארמונו של השר, וצעק אל עבדיו שיחושו להביא מים לכבות את השריפה , אך הם התמהמהו – מכיוון שפנו לנקות ולזכך את המים כיאה לשר נכבד כמוהו…
פשיטא שכאשר גמרו את מלאכתם והביאו את המים כבר לא היה כל צורך במים, שכן לשונות האש כבר שרפו כמעט את כל רכושו של השר. שאג עליהם השר ואמר להם, שוטים, וכי לכיבוי אש הבוערת ממתינים למים זכים וצלולים – הרי אש בוערת במחנה וכל רגע מיותר נותן לאש זמן לכלות עוד חלקה טובה, (ורק לשתיה יש לזככם).
אמר להם ה 'חפץ חיים' – כיוצא בזה לדידן, בימים עברו, כשלא 'בערה האש' במחנה, הוצרכו דברי החיזוק להיות מנופים ומזוקקים, ולכן היתה היכולת לחזק אחרים רק ביד צדיקים ואנשי מעשה, אבל בדורנו דור עני ויתום, כש'אש' בוערת במחנה ישראל, וכל יום ויום נופלים עוד ועוד יהודים ברוחם, 'חוב קדוש' על כל מי שנשמת חיים באפו, לקום ולחזקם לבל יפלו בנפשם.