"ויצא יעקב מבאר שבע"
מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה; יצא משם, פנה הודה פנה זיוה פנה הדרהו – רש"י.
שאלה: התורה מספרת לנו שיעקב יצא מבאר שבע, ומכאן אנו לומדים שהצדיק הוא הודה הוא זיווה והוא הדרה של העיר. מהיכן באמת אנו לומדים זאת?
מעשה בדרשן מפורסם שלרגל שמחה משפחתית התארח בשבת פרשת ויצא בקהילה אחת שהיתה רחוקה מההגדרה של מקום תורה אמיתי. היתה זו שבת עליה לתורה של חתן תלמיד חכם מיוחד במינו, שגדל במקום הזה, שבו לא חינכו אותו לשקוד על התורה, אבל הוא מעצמו הרגיש משיכה גדולה לחיים של שקידה על התורה והעובדה, וההורים שלו נאלצו להסכים ולאפשר לו ללמוד באחת הישיבות הטובות בארץ, שם עלה ונתעלה עד שהפך לתלמיד חכם מופלג.
במהלך השבת שמע הדרשן שניים מתושבי המקום מדברים, כשהאחד שאל את חברו האם הוא מתכוון להעניק לחתן מעטפה עם כסף או מתנה אחרת, לכבוד החתונה.
השיב התושב שנשאל על כך שהחתן הזה לא ראוי בעיניו לקבל מתנה: "מה הוא עשה כל הזמן, למד גמרא. לא ראיתי אותו עוזר פה בקהילה, הוא לא עזר בניקיון של בית הכנסת לא סייע לארגן את החלוקא של הקמחא פסחא, וגם לא ראינו אותו מתאמץ לבנות את הסוכה של בית הכנסת. למה שאתן לו משהו???".
הדרשן הזדעזע קשות לשמע הדברים, הרי מדובר בחתן תלמיד חכם!
אחרי התפילה ערכו קידושא רבא כנהוג, והדוד של החתן שבמקרה הוא גם דרשן מפורסם, הוזמן אחר כבוד לשאת דברים לפני הקהל.
כשנעמד לדבר פתח הדרשן בשאלה שלנו: מאיפה למד רש"י בזמן שהצדיק יושב בעיר הוא הודה הוא זיווה הוא הדרה? הרי רק כתוב שהוא יצא מבאר שבע, ובהחלט אפשר להבין איך לומדים שהיציאה שלו עושה רושם, אבל מאיפה לומדים את החלק הראשון של 'הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה'?
אלא השיב הדרשן, אפשר לראות לפעמים שצדיק יוצא מהעיר ויש אנשים שזה לא עושה עליהם רושם. הם לא מרגישים בכלל בחסרונו. למה? כי כשהוא היה גר בעירם הם לא העריכו אותו ולא הבינו את החשיבות שלו ואת התרומה העצומה שלו לקהילה בתורה הקדושה שהוא לומד יומם ולילה. הוא לא עוזר לארגן את הקמחא דפסחא, מה הוא שווה?
אם כן, איך ייתכן שרש"י אומר שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם? הרי אנחנו רואים שזה לא תמיד ככה?
התשובה היא שזה תלוי איך מתייחסים לצדיק עד שהוא יוצא מהעיר. אם רואים בחור תלמיד חכם יושב ולומד, שקוע בלימוד שלו ולא מרים את העיניים מהגמרא במשך שעות רבות, ומבינים ומפנימים שהוא הודה הוא זיוה והוא הדרה של העיר כולה, או אז היציאה שלו מהעיר עושה רושם.
אבל אם חלילה מודדים אותו לפי כמה שהוא 'תורם לחברה' בהטיית כתף לעבודות ומלאכות גשמיות, חשובות ככל שיהיו, אנשים כאלו באמת אין יציאתו מהעיר עושה עליהם רושם!
ואם כן נפתרה הקושיא שלנו. אם כתוב 'ויצא יעקב' משמע שהיציאה שלו עשתה רושם, ואם היא עשתה רושם אנחנו כבר מבינים לבד שכשהוא היה גר בעיר הוא היה בבחינת הודה זיוה והדרה…
סיפר הגאון רבי שמואל רוזנגרטן זצ"ל, ראש ישיבות בעלזא, שהיה לו תלמיד שלמד קודם לכן בישיבתו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, ובאחת הפעמים שיצאו לבין הזמנים פנה לרבי משה ושאל אותו איזו הנהגה טובה הוא יכול לקבל על עצמו בימי בין הזמנים
"וישכב במקום ההוא"
אבל י"ד שנה ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה – רש"י.
שאלה: שבתות החורף כבר כאן, ברבים מבתי הכנסת מהדהד קול התורה בליל שבת, בני הקהילה מתקבצים אחרי סעודת ליל שבת, ולומדים בחברותות ובקבוצות, משך שעות ארוכות.
בקהילה מסוימת שזכתה שבסמוך לבית הכנסת שלה מתגורר אדם גדול מאוד, מגדולי ראשי הישיבות, והציעו שאולי יבקשו ממנו למסור שיעור בכל ליל שבת בבית הכנסת שלהם, כדי להרבות לומדים ולהרבות כבוד שמים.
דא עקא, היה מי שהעיר שייתכן והדבר יגרום למכשול גדול, כי הרי הגמרא אומרת במסכת קידושין שרב חסדא אמר לרב המנונא לנדות את 'סבי דנזוניא', מפני שלא באו לבית המדרש לשמוע את הדרשה, כלומר, אנו רואים שזה דבר חמור להתחמק מהגעה לדרשת של אדם גדול, והרי ברור הדבר שלא כל בני הקהילה יוכלו לבוא לדרשה מדי ליל שבת, ואם כן אולי יצא שכרם בהפסדם ועדיף שלא להקים שיעור כזה מלכתחילה…
נשאלת השאלה עם מי הצדק, עם מי שרוצה להרבות תורה בישראל, או עם מי שחושש שהדבר יגרום חלילה לתקלה לחלק מבני הקהילה?
תשובה: רבינו ה'בן איש חי' כותב בספרו 'בן יהוידע', שהסיבה שבגינה רצה רב חסדא לנדות את אותם סבי דנזוניא, נועצה בכך שהם היו גדולים בתורה, וממילא ההיעדרות שלהם מבית המדרש גרמה לפגיעה, אבל אין הכוונה שכל אדם פשוט שנמנע מלהגיע לדרשה ראוי להיות בנידוי. וממילא לעניינינו משמע שהתקלה היא רק אם רב בית הכנסת או הלומדים הבולטים לא יוכלו לבוא, אבל לשאר האנשים אין את החשש הזה.
אמנם הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א כותב ב'חשוקי חמד', שהדבר תלוי בשאלה אם תיגרם פגיעה לרב הגדול בתורה על ידי זה שאנשים יימנעו מלהגיע. אם בית המדרש יהיה מלא יחסית, וחסרים חלק מהאנשים, אין בכך פגיעה זה דבר נורמלי ומקובל שלא כולם יכולים להגיע, לא כולם נמצאים בשבת בעיר, יש כאלו שאוכלים בשכונה אחרת את הסעודה אצל קרובי משפחה ויש עוד סיבות שונות, ולכן אין סיבה לחשש מיוחד מפני פגיעה בכבוד התורה, ובוודאי שאין כאן מקום לומר שיהיו ראויים להיות בנידוי חלילה.
סיפר הגאון רבי שמואל רוזנגרטן זצ"ל, ראש ישיבות בעלזא, שהיה לו תלמיד שלמד קודם לכן בישיבתו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, ובאחת הפעמים שיצאו לבין הזמנים פנה לרבי משה ושאל אותו איזו הנהגה טובה הוא יכול לקבל על עצמו בימי בין הזמנים כדי שיהיו ימי עליה ברוחניות ולא חלילה ימי ירידה.
נענה רבי משה ואמר לו: "מסתמא בבית הכנסת שבו אתם מתפללים יש שיעור לבעלי בתים בין מנחה לערבית, ומסתמא אתה כבחור ישיבה תעדיף לשבת וללמוד לבד גמרא ברמה גבוהה יותר, במקום ללמוד עם בעלי בתים ברמה נמוכה יותר, אבל אני אומר לך שאם אתה רוצה לקבל על עצמך קבלה טובה, קבל על עצמך לשבת בשיעור כדי לחזק את המגיד שיעור, ולכבד את בעלי הבתים על כך שהם קובעים עיתים לתורה".
וכמובן שהדבר תלוי בגילו של הבחור ובסגנון הלימוד בשיעור, כמו גם בזהותם של בעלי הבתים, לפעמים הם דווקא ירגישו פחיתות כבוד אם יבוא בחור צעיר וישב בשיעור איתם, ולפעמים מדובר בבעלי בתים שמוטב יהיה שהבחור לא ישב לידם כדי שלא יצא שכרו בהפסדו, וכל אחד ואחד ינהג בחכמה לפי העניין, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים.
סיפר הגאון רבי נתלי קופשיץ שליט"א, מעשה ששמע ממרן רבינו ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל
סיפר הגאון רבי נתלי קופשיץ שליט"א, מעשה ששמע ממרן רבינו ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל, אודות שני בחורים בישיבה שהיו שניהם בעלי כישרונות גדולים מאוד. אחד מהם היה חוזר על השיעורים ששמע מרבני הישיבה ארבע פעמים, כותב ומסכם שוב ושוב, ואילו חברו היה שומע אבל לא כותב ומסכם. הטענה שלו היתה שהוא יכתוב את השיעורים שלו כשהוא יהיה ר"מ או ראש ישיבה, ומה לו ולכתיבת חידושי התורה של אחרים?
אמר רבי גרשון שהמציאות היא שהראשון הוא מרביץ תורה מהגדולים בדורנו, ואילו חברו שכיום הוא כבר יהודי מבוגר מאוד, עדיין מנסה להיות מרביץ תורה ונערך למסירת השיעורים שלו אבל הוא לא התקדם לשום מקום.
מעשה נוסף סיפר מרן ראש הישיבה הגר"ד פוברסקי זצ"ל, על שלושה בחורים עילויים שלמדו בגרודנא אצל הגר"ש שקאפף זצ"ל, והיו חביבים עליו במיוחד. ברבות הימים, ביקשו שניים מהם לעבור לשמוע שיעורים במסכת יבמות מרבי ברוך בער זצ"ל, ואילו השלישי דבק ברבו רבי שמעון ולא אבה לפרוש ממנו. המעבר של השניים גרם לרבי שמעון לחלישות הדעת, אבל הוא לא אמר להם דבר.
"אומר רבי דוד, שלושת הבחורים האלו היו גדולי תורה, מגדולי ישראל, אבל שני אלו שפרשו מרבי שמעון, לא זכו להרביץ תורה כמו שהיה ראוי להם. המקום שלהם, הישיבות שלהם לא היו כמצופה מתלמידי חכמים מופלגים כמותם. התלמיד השלישי, שדבק ברבו רבי שמעון ולא אבה להיפרד ממנו, היה הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, והוא הפך להיות ראש הישיבה של הדור כולו, ומגדולי מרביצי התורה בדורות האחרונים.
"כל אחד רוצה להיות מאלו ש'ונשמע קולו בבואו אל הקודש', מי שישמע את הראשי ישיבות יזכה גם הוא להרביץ תורה ברבים".
שאלה: מה עדיף, לדאוג לאנשים ל'לחם לאכול' או ל'בגד ללבוש'? מה קודם למה?
"נתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש"
עם ישראל מתאחד סביב הצורך לעזור לתושבי הדרום והצפון שפונו מבתיהם בצל הלחימה, והסכנה הגדולה האורבת ליישובי הספר מהמרצחים האכזריים בני ישמעאל, שכל מזימתם להרע לישראל.
ארגוני חסד רבים נרתמו לעזור ולסייע, חלקם דואגים למזון עבור המשפחות המפונות והכוחות בשטח, חלקם דואגים להם ללבוש הולם במקום הבגדים שנותרו מאחור, או נשרפו באש שהציתו הצוררים בבתי היהודים שביישובי העוטף.
שאלה: מה עדיף, לדאוג לאנשים ל'לחם לאכול' או ל'בגד ללבוש'? מה קודם למה?
תשובה: חז"ל הקדושים קבעו שאם מגיע עני לגבאי הצדקה ומבקש את עזרתם, הוא רוצה לאכול ולטענתו אין לו כסף לקנות אוכל. הדין הוא שבכזה מקרה נותנים לו ואין טעון בדיקה לראות אם באמת אין לו, פשוט לתת לו לאכול!
לעומת זאת, מי שבא לבקש שייתנו לו כסות, צריכים לבדוק כדי שלא ירמה את הצדקה, לוודא שאכן הכסף מגיע לנצרכים אמיתיים ולא לאנשים שמנסים לנצל את קופת הצדקה אף שאינם זכאים לקבל ממנה.
לפי זה, לכאורה 'לחם לאכול' הרבה יותר חשוב מ'מבגד ללבוש'.
אומנם, מסופר על הגאון רבי אברהם קלמנוביץ שבתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה עזר רבות לפליטים, וחיזר על הפתחים כדי לגייס כסף על מנת שיוכל לקנות להם… עניבות!
כשבא לאחד העשירים במקום כדי לבקש את תרומתו על מנת שיוכל לקנות לפליטים העניים עניבות, אמר לו העשיר: "אני מוכן לתרום בשמחה, אבל למה עניבות? לאנשים האלו אין לחם לאכול! אתה חושב שמה שמעניין אותם עכשיו זה העניבה שאין להם? בוא ניתן להם לאכול ובהמשך, לכשירווח נדאג להם גם לעניבות בעזרת ה'…".
נענה רבי אברהם ואמר לו לעשיר… לא ולא! אם ניתן להם לאכול לחם, הם יאכלו אותו, ומחר שוב ירעבו ללחם ויבקשו נדבה נוספת, וחוזר חלילה.
אבל אם ניתן להם עניבה, הם ירגישו אנשים מכובדים יותר, גדלות האדם, וכשאדם מרגיש מכובד יותר, יש לו את הכח להתנער מצבו ולנסות לעבור למקום טוב יותר. ניתן להם עניבות, והם יתחילו להרוויח בעצמם את פת לחמם, בתוך זמן קצר הם כבר לא יהיו נצרכים לתרומות…
וכמובן שהדברים תלויים בהררי שערה, וצריכים דעת תורה כדי להכריע בהכרעות כה משמעותיות, ולכן ראוי לנקוט בגישה של 'ירא שמים יוצא ידי שניהם', ולתת להם גם לחם לאכול וגם בגד ללבוש…
ואז קרב אליו האורח וסח לו מטרת בואו לפריס, וביקשו שיראה לו את מקום מגוריו של רוטשילד
בספר הנפלא 'אוצר פנינים ועובדות' מופיע מעשה ביהודי חסיד וירא שמים, שישב כל הימים למד תורה ועסק בעבודת ה', הוא ובני ביתו חיו בעוני ובמחסור, ובנוסף לכך היו לו חמש בנות שהגיעו לפרקן ולא היה בידו כסף להשיאן.
שמע היהודי שבפריס אשר בצרפת חי נדבן מופלג מבית רוטשילד, המעניק סכומים ניכרים לצורכי הכנסת כלה, היה זה ר' יעקב אבי הנדיב הידוע, יצא אפוא לדרך בלב כבד, ולאחר טלטולים מרובים הגיע לפריס, שם פנה לבית הכנסת שבקרבת ביתו של רוטשילד.
בגמר תפילת שחרית, התרוקן היכל בית הכנסת מעשרות המתפללים, ונשאר רק איש בודד שהיה מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין ולמד תורה בשקידה רבה. עיין גם היהודי בספר קדוש וחיכה בקוצר רוח שהאיש יסיים את תלמודו, סבור היה שאין הוא אלא שמש בית הכנסת.
משחלפה כמחצית השעה קם האיש ממקומו, ואז קרב אליו האורח וסח לו מטרת בואו לפריס, וביקשו שיראה לו את מקום מגוריו של רוטשילד, השיב האיש לאורח, אני מכיר היטב את הבית שאתה מבקש, ואני מוכן להראות לך את הדרך אל אותו בית, אולם ידוע לי שבעל הבית אינו מקבל היום אורחים, בוא אפוא איתי ואראה לך את בית רוטשילד, ומחר בבוקר תתקבל בוודאי על ידו בסבר פנים יפות, ואם שומרי הסף לא יסכימו להכניס אותך לתוך הבית, תציג לפניהם את הכרטיס הזה שאני נותן לך, ולא יהיו לך כל קשיים בשעת הביקור.
למחרת בא החסיד לבית רוטשילד, וכאשר השומרים מנעוהו מלהיכנס פנימה, הציג לפניהם את הכרטיס שבידו, ומיד נפתחו לפניו דלתות הבית לרווחה, והשומרים הוליכוהו בכבוד גדול אל אולם רחב ידיים, ואמרו לו לחכות לנדיב.
כעבור רגעים אחדים נפתחה אחת מדלתות האולם, והיהודי נדהם לראות לפניו את האיש שהוא נפגש עמו יום קודם בבית הכנסת, מיד הכניסו הנדיב לחדר עבודתו, ואמר לו בלשון אבהית: כל הימים אני נוהג להעניק מטבע של מאה פרנקים לצורכי הכנסת כלה, וכיון שיש לך חמש בנות שהגיעו לפרקן ראוי אתה למענק של חמש מאות פרנקים, אולם, הוסיף המארח, לאחר שהייה קלה החלטתי להעניק לך אלף פרנקים נוספים, מכיוון שזיכית אותי במצווה גדולה שלא זכיתי לקיים מעודי ועד היום הזה, ימים רבים אני מקיים בעזרת ה' מצוות גמילות חסדים בממוני, אבל לא זכיתי משום מה לקיים מצווה גדולה זו בגופי, אתה הינך הראשון שביקשת ממני אתמול להראות לך את הדרך לביתי, וכך עלה בידי לקיים מצוות גמילות חסדים בגופי, ועל כך שזיכית אותי במצווה זו הנך ראוי לתודה ולברכה כפולה ומכופלת.
מעשה ב'משולח' שהגיע ללונדון הבירה כדי לקבץ מעות לטובת מוסד שנמצא בניהולו. לפני שיצא לדרך בירר אצל בעלי ניסיון ואמרו לו שבעת שהותו בלונדון יוכל להתאחר בביתו של הנגיד ר' יעקב (ג'קי) לוינסון, שידוע כמכניס אורחים גדול, בהארת פנים מיוחדת במינה, ויראת השמים שלהם ידועה ומפורסמת כך שאפילו גדולי תורה אוכלים על שולחנם בלי שום חשש.
לפני שפנה לביתה של משפחת לוינסון הוא פגש יהודי מתושבי המקום וביקש לברר בעדינות מה טיבה של משפחה זו: "אני צריך מקום להתארח", אמר, "אבל לא נעים לי להיות שם יותר מדי זמן. השאלה כמה זמן לדעתך זה סביר להיות שם? ימים אחדים? שבוע שבועיים? יותר?".
השיב לו היהודי המקומי: אה, אל תדאג, גם אני מתארח אצלם. למעשה אני ממש גר בבית שלהם כבר 40 שנה, ומעולם אף אחד שם אפילו לא רמז לי שאני צריך ללכת משם".
מנהל המוסדות נרגע מאוד כששמע כדברים האלה, והגיע בשמחה לביתה של משפחת לוינסון, שם מצא עוד כמה עשרות משולחים שהגיעו לגיס כספים והתאכסנו בבית המשפחה רחב הידיים. הוא בירר מה עושים בשבת, ואמרו לו שבשבת יושבים כולם יחד סביב שולחנו של בעל הבית. כשחזר מבית הכנסת ובא לסעודת שבת, הוא שם לב שהיהודי שבעל הבית הוא לא אחר מאותו יהודי שסיפר לו שהוא מתגורר בבית הזה כבר 40 שנה ואף אחד לא רמז לו שהגיע הזמן לעזוב…