יעקב א. לוסטיגמן
קוראי 'לקראת שבת' כבר נחשפו באחרונה, לכמה מהסיפורים הרבים והנפלאים שסיפר לנו הגאון רבי דוד שרייבר שליט"א, בעל ה'דיני מגדים' ומורה הוראה בבני ברק, על הדביקות המופלאה של אביו, גאון הגאונים רבי פנחס שרייבר זצ"ל, אב"ד אשדוד וראש ישיבת ברסלב. השבוע נביא בסייעתא דשמיא צרור נוסף של עובדות נפלאות, כפי שקיבלנום מבנו הגר"ד שליט"א:
"אוכל לשתף את הציבור בסיפור אחד מעניין שסיפר אבי מורי זצ"ל, כמשיח לפי תומו, בלי שבכלל חשב שיש פה סיפור כלשהו. הוא ראה בזה מעין אנקדוטה חסרת חשיבות, וסיפר את זה ממש בדרך אגב.
"וכך היה הסיפור שהתחולל בצעירותו: יום אחד הוא צעד אל היכל הישיבה, לפתע חש תחושה מאד לא נעימה במנעלו, משהו מפריע לו מאד, גירוי עז החל להתפשט ברגלו, גירוי מציק כדי סבל רב.
"בחור אחר היה סר הצידה, חולץ את מנעלו ובודק מה מציק לרגלו. אבל אצל אבא זצ"ל אין הדברים כן, הוא עתה סמוך לבית המדרש, ואין זה מן הראוי להסיר את המנעל. כעת עליו לרוץ לבית המדרש ללמוד, ואם הגירוי המציק לא יסור, יהיה לו מספיק זמן בחדר לברר.
"כך הסיח דעתו לחלוטין מהגירוי המציק, ששולח לו כל רגע תזכורת: 'תתייחס אלי, אני נמצא כאן'. אבל זוטות אלו אינן מפריעות לאבינו זצ"ל. הוא עסוק בלימוד התורה הקדושה, וכשהיא נמצאת עמו לא קיים דבר אחר.
"חמש שעות רצופות יושב לו אבא ולומד. הגירוי מתגבר מרגע לרגע, והדעת אינה מוסחת לרגע מהגמרא. הוא לא מעלה על דעתו, אולי ניתן שניה לצאת לחדר צדדי, לחלוץ את הנעל ולבדוק מה קרה לו. הוא חש בכאב אבל אינו סקרן ואינו פוסק לרגע מהתמדתו הרבה. פניו אינן משדרות לאיש מסביבתו את אשר גופו חש. כל מי שנמצא בסביבתו בטוח כי הוא כעת נמצא ב'גן עדן' של תורה. פיו אינו פוסק לשורר את רינת התורה, ופניו צוהלות וקורנות מדושנה. הכאב גובר מרגע לרגע, אבל איכות לימודו אינה פוסקת לרגע קט.
"עוברות להן חמש השעות. הסדר בא אל סיומו. עתה יכול הוא ללכת לבדוק מה קורה לו, הוא ממהר לחדרו וחולץ את מנעלו, הגיע הרגע בו מותר לו כבר לדעת, מי הוא זה ואיזה הוא שמלאו לבו להפריע לו בעבודת הבורא יתברך…
"כשגישש את חללה הנסתר של הנעל, גילה לתדהמתו כי יצור ארסי, מרבה רגליים [נדל], מסתובב לו בתוכה. כל אותן חמש שעות היה סגור לו אותו יצור במנעל הלוחץ, הוא מנסה להשתחרר מבית כלאו, ואינו יכול, הוא שולח תשדורות לרגל הלוכדת, שחרר אותי, ואינו נענה. הוא מגביר את לחציו, אבל הלה אינו נרמז. הרגל כולה הייתה אדומה, ובניסי ניסים לא הורעל מהארס ששלח כל אותה עת".
**
לאחר נישואיו, כשהגיע רבינו לירושלים להיות בבית חמיו, נטע את אוהלו בבית הכנסת 'אחווה'. הוא וערימת הספרים היוו מקשה אחת. תיכף לאחר 'תפילת וותיקין', התיישב לגרוס את תלמודו ברציפות אחת, עד סמוך לשקיעת החמה. שקיעות של שתיים עשרה שעות לימוד, בלי להפסיק לרגע קט. לא היה הבדל בין אמצע הזמן לימי בין הזמנים, רצף אחד של תורה, בלי הבדלי שעות וזמנים.
עיניו שקועות בגמרא ובספרי הראשונים והאחרונים, ופיו לא פוסק מלומר את דברי הגמרא והמפרשים. כשהוא חברותא של עצמו.
ילדי ירושלים נעשו ערים לתופעה הזאת, רגילים הם במתמידים גדולים, מעולם לא חסרו דמויות שכאלו בירושלים של מעלה, אבל עם כל זאת, כזו התמדה בשקיעות כה מוחלטת לא ראו, וזה הרשים אותם מאד.
נמנו וגמרו ביניהם לעשות מעקב, מי יתפוס את האברך הצעיר כשהוא פוסק לרגע קט ממשנתו. חייב להיות שיש רגע שכזה. הרי אי אפשר לשבת כל כך הרבה שעות, וללמוד בלי אוכל ומנוחה! הנחת יסוד נכונה ביותר, השאלה הגדולה שאתגרה אותם, מי יהיה "הזוכה". כי זה רגע שאינו נתפס בעין.
משמרות עקבו אחרי האברך הצעיר, בוחנות מכל זווית ופינה, אימתי יקרה כדבר הזה. אבל הדבר פשוט לא קרה, כל עוד הוא במצב של לימוד, הוא יהיה דבוק למקומו. הוא אמנם יקום מפעם לפעם אל ארון הספרים ליטול משם ספר, אבל תוך כדי רואים הם שהוא עדיין במשנתו.
כמה כוח יכול להיות לאדם אחד? אי אפשר שלא יפסוק אי פעם לרגע, חושבים להם העקשנים שוב ושוב. אבל זה לא קורה ואפילו פעם אחת.
וכך בלי משים הכניע הגר"פ שרייבר את הילדים העקשנים ביותר, שניסו לתפוס אותו ולו פעם אחת, כשהוא מתבטל. מוכנים היו להתפשר על רגע אחד של נמנום על גבי הגמרא, אבל חריצותו הרבה של האברך הוכיחה לכולם, שהם פשוט לא מבינים מה זו "חשקת התורה".
מעניין להזכיר את מה שהעיד הגאון רבי מנחם צבי ברלין, ראש ישיבת 'רבינו חיים עוזר', שלמד באותה תקופה בבריסק, וסיפר שראה אותו פעם אחת בשבת בבוקר חוזר על פסקי התוס' בתחילת מסכת בבא קמא, ובמקביל בודק את התוס' בפנים, כדי לראות איך הפסק הזה כתוב בתוך התוס', ולקראת סוף השבת הגיע שוב וראה שאבא זצ"ל כבר אוחז בפרק הגוזל ומאכיל, כלומר הספיק לעבור על התוספות של כל מסכת בבא קמא בתוך יום אחד…
**
"וכתוקף אהבתו לתורה", מוסיף בנו הגר"ד שליט"א, "כן היה תוקף אהבתו לקיום המצוות, כל מצוה חוץ ממה שהיה מתייגע לקיימה בכל דקדוק ההלכה שבה, היה מקיימה בשמחה ואהבה ותשוקה שאין לתאר, מי שראה אותו בשעת הנענועים בלולב או בשעת אכילת מצה, היה רואה מהי שמחה של מצוה, ומי שרצה לראות מהו 'גילו ברעדה', היה יכול לראות פעמיים ביום כשהיה קורא קריאת שמע באימה ובדקדוק מצד אחד, ובשמחה ובתשוקה מצד שני.
אין לשער צערו, אם היה נדמה לו שלא עלה בידו לקיים איזו מצוה בכל דקדוקיה, אפילו אם היה זה מאונס.
כך היתה גם אהבתו לעבודת התפילה והברכות, מעולם לא היה לו דבר שיעיר אותו לתפילה כשעון מעורר וכדו'. עם זאת, תמיד היה על מקומו מעוטר בטלית ותפילין כחמש דקות קודם תחילת התפילה, משום שכשאדם מצפה לדבר שיש לו תשוקה גדולה אליו, אינו זקוק לשעון מעורר או לעזרים חיצוניים, כדי לעמוד משנתו.
מי שראה תפילתו בימים הנוראים, ראה מהי חרדת הדין, כשהיה בוכה ומוריד דמעות בתפילה, עד שהיה צריך מגבת לספוג הדמעות והליחה, וכשהיה חוזר מהתפילה היה מלבושו כבד מאוד מהזיעה. בשבת קודש בשנים אחרונות, כשהדרך לתפילה לקחה לו זמן רב והייתה בקושי גדול, והיה צריך לעצור כמה פעמים באמצע הדרך, אשרי עין ראתה איך כשהיה מגיע לפתח בית המדרש היתה נעלמת כל חולשתו ונהרו פניו, והיה משתחוה ואומר בקול ובשמחה: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך".
גם כשהגיע לבית חולים אחרי צילום ריאות שעשו לו, וגילו שחייבים להרדים אותו באופן מיידי כדי לחברו למכונת הנשמה, סירב בתוקף שירדימו אותו מחשש שיפסיד את קריאת שמע בזמנה, ורק לאחר שאח חרדי שעבד במקום ושאותו הכיר, הבטיח להעיר אותו לאמירת קריאת שמע, ניאות להישכב במיטה ולאפשר לרופאים להרדים אותו.
**
עוד מספר הגר"ד שליט"א, כי פעמים רבות הציעו אחייניו של אביו לארח בדירתם את הדוד והדודה בערד או בירושלים, ל'דאצ'ה'- לחופשה בימי בין הזמנים וכדו'. "אבל כשהיתה אמנו הרבנית תליט"א מציעה לו את הרעיון, מחרדה לבריאותו המתרופפת, היה מרים את ראשו, ודופק על הסטנדר בהתרפקות: 'פה הדאצ'ה הטובה בעולם, לא?' מחייך, ושב לטייל בין נופיו עוצרי הנשימה של התלמוד הירושלמי".
"56 שנה מאז נישואנו", סיפרה אמא תחי'. "חמישים ושש שנה, ומעולם לא יצאנו לחופש. הגמרא היא החופשה המתוקה והמרתקת ביותר. לא 'מי צריך יותר', אלא 'אין יותר'. אין יותר משחרר מלימוד תורה!".
בהקשר זה מציין הגר"ד שליט"א, כי אמו הרבנית הקפידה מאוד שכל דברי ההספד שנכתבו על בעלה, הן בשמה והן בשם אחרים, יהיו מדויקים בתכלית הדיוק בלי שום גוזמה כלל, ואכן הוא מעיד שכל העובדות שהוא מספר לנו, מדויקות וכך היו הדברים בדיוק.
"בעבר התפרסם ציטוט מדבריה של אמא שתחי', שתיארה כיצד למד אבא זצ"ל ביום האחרון שהיה בבית, לפני שהובהל לבית החולים:
"יושב היה כדרכו ליד הסטנדר שלו, למרות שתקוף היה חולשה נוראה. הגשתי לו כוס תה ושמתי זאת כהרגלי בריחוק 30 ס"מ מהסטנדר ויצאתי. עובר זמן ואני חוזרת אל החדר, והנה כוס התה עומדת בשלמותה. 'למה לא שתית את התה?', תמהתי. הוא חייך במבוכה ושתק, קרבתי אליו את הכוס והוא שתה ממנה.
"הדבר נשנה בעת שהגשתי לו פלחי תפוח קטנים על גבי צלחת, שוב הנחתי זאת לידו במרחק דומה. והדבר חוזר על עצמו, אבא לא אוכל. רק כשקרבתי את הצלחת יותר אכל ממנה. אז הבנתי שחולשתו כה רבה, עד שאפילו פעולה כה פשוטה, כלהושיט את ידו לקחת ממרחק כה קטן – אינו מסוגל לבצע.
"לפתע אבא קם מכיסאו, הוא התהלך בקושי, הליכתו בלתי יציבה, עד שנדמה לנו כי עומד הוא להתמוטט, כעבור זמן מה אני רואה מחזה משונה ביותר, אבא הולך עתה לבדו בצעדים מאוששים כימי קדם, כשהוא אוחז בידיו גמרא גדולה וכבדה, ואליה מצורפים כרך ענק של שו"ע, ושיעורי ר' שמואל.
"המשא היה כבד גם לאדם בריא לחלוטין, ולמרות זאת לא נראה היה כי המשא מכביד על אבא. שאלתיו, איך יתכן שקודם לכן לא היה מסוגל לקרב את ידו אל כוס התה ופלחי התפוח, שהיו בקרבתו ממש, ועתה נושא הוא ממרחק גדול משא כה כבד?! אבא חייך ואמר: 'הא, זה אף פעם לא קשה!'. לנגד העין נגלה חיזיון מופלא: 'הארון נושא את נושאיו' כשישנה אהבה כה עזה לתורה, כשהגוף מתבטל כליל לתורה, גם התורה מבטלת את משקלה הסגולי לחלוטין".
**
"וכאשר הבאתי אותו לטיפול נמרץ עם התקף לב קשה", מספר הגאון רבי דוד שליט"א, "אבא לא שאל אותי מה המצב, ומה אומרים הרופאים. הוא רק ביקש שאביא לו גמרא עירובין ופסחים. חשבתי לרגע שאבא התבלבל ולא ידעתי אם לנקוט כ'תפוס לשון ראשון' או 'תפוס לשון אחרון', לכן שאלתי אותו: 'עירובין או פסחים?', והשיב לי בפשטות שהוא אוחז בעמוד האחרון של עירובין, לכן הוא רוצה שאביא לו את מסכת עירובן, אבל הוא מקווה לסיים אותה בתוך זמן קצר, ולכן הוא צריך שמסכת פסחים תהיה מוכנה לידו, כדי שלא יצטרך להתעכב עוד בזמן שימתין למסכת הבאה…
"את זה אמר לי כשמצבו הרפואי היה כל כך חמור, עד שבתוך דקות אחדות הוא כבר היה בעיצומה של החייאה!".
"פעם אחרת שבה היה מאושפז בערוב ימיו, היה הגאון רבי יואל פרידמן זצ"ל מאושפז איתו בחדר אחד. 'תקשיבו, תקשיבו', אמר למבקריו, 'אתם שומעים לחישות שם, מעבר לוילון? זה רבי פינחס שרייבר. הבוקר הובא לכאן, חלוש וקודח חום, ומאז הוא שוכב במיטה וממלמל בעל פה רשב"ם על בבא בתרא לפי סדר. כשעליתי אח"כ הביתה, ראיתי שהגמרא המונחת היא בבא בתרא, והוא המשיך למלמל באותו עניין שבו עסק, כשנאלץ להתפנות לבית החולים'…
"וכעין זה ראינו גם בתקופה שהיה מחוסר הכרה, והמוניטור שמר על קווים מונוטוניים קרים, וכל כמה שדיברו אליו, בישרו לו בשורות טובות וכדו', שום דבר לא גרם לשינוי, אבל כשישב אחד מבניו לידו ולמד בקול, החלו מזנקים כל הגרפים במכשירים. הלב, לחץ הדם, החמצן בדם. אישוניו זזים. כשיוצא בנו לרגע החוצה, וקול התורה אינו נשמע עוד בחדר, הכל כבה. המכשירים שבים לפעולה תקינה ומונוטונית.
"ולא רק מכשירים טכנולוגיים יכלו לזהות את ההתרגשות, אחרי שהיה שבוע שלם ללא הכרה, נכנס נכדו לספר לו שהוא נבחן על כל הש"ס בהצלחה. אבא זצ"ל היה בלי הכרה בכלל, אבל מעיניו זלגו דמעות, כל הרופאים שראו את המחזה המופלא הזה הוכו בתדהמה, ואמרו שדבר כזה לא ראו מעודם.
"אבל האמת שאין זה פלא. אכן, מי שלא גדל בערבות סיביר, לא יוכל להבין זאת. אבל בסיביר בכל סיום יום עבודה מפרך, בצריף בו היה ישן יחד עם אביו, לא היה שייך ללמוד מגודל הרעש וההמולה. ולכן אביו היה יוצא איתו אל השלג והכפור שבחוץ, וכך הם היו רצים ביחד סביב המחנה שלא לקפוא למוות חלילה, ובמהלך הריצה היה אביו מלמדו עוד מסכת ועוד וקטעים שלמים משו"ע יורה דעה, כאחד שנלחם על הנפש.
"והיא שעמדה לו לאחר מכן בכור היסורים של ילדי טהראן, כשהמקל והגזר משמשים בערבוביה, ולא כרע לבעל גם כשאלף מחבריו קרסו לאחר מאבק איתנים, הוא ידע היטב כמה קשיים עוברים כדי להיות יהודי, וכמה מתוקה היא התורה הקדושה, ללומדיה ולעושיה, עץ חיים היא למחזיקים בה, כפשוטו ממש, היא היתה חייו, היא לבדה, ואין דבר אחר זולתה".