הצדיק הרב רבי יעקב לייב קלצקי זצ"ל, היה דמות פלאים מבני ירושלים, תלמיד חכם וירא שמים מרבים, חסיד ועושה חסד עם הבריות, איש צנוע ומעלי, התהלך בצידי דרכים ולא החזיק טיבותא לנפשיה.
בצעירותו גויס לצבא הרוסי, שם עמד בעמידה איתנה על יהדותו ללא כחל ושרק. מסופר שכשחילקו את הכובעים לחיילים, עמד ופרם את כל התפרים, ולשאלת המפקד אמר בלא להסס את האמת – שהוא בודק אם אין בזה חשש שעטנז. עוד מסופר, שפעם באחד מהאימונים בצבא הרוסי היו צריכים לקפוץ מעל בור גדול, והוא בחר שלא לקפוץ אלא הלך מן הצד. וקרא: אני כיהודי יש לי בתורה הקדושה ציווי של 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' ואין אני יכול להסתכן סתם כך. כשראה המפקד את עקביותו, עזר לו לעבור את הגבול להגיע לארץ ישראל.
על דבר השידוך עם זוגתו ע"ה מסופר: באותם ימים הוצעו לה הצעות נכבדות וחשובות מטובי בני ירושלים. עם אחת ההצעות הללו התקדמו העניינים, עד שהצדדים היו כבר קרובים מאד לסיים את השידוך בכי טוב, אולם בדיוק בנקודה זו, כאשר הבחור נשאל על ידי אביה היאך הוא מתכנן להתפרנס אחר החתונה, נענה הלה, שהיה בן תורה, כי הוא שמע שהמדוברת בעלת ידים טובות וזריזה במלאכתה, ובוודאי שהיא תהיה מקור הפרנסה לביתם.
תשובה זו של הסתמכות על כחה של המדוברת, לא מצאה חן בעיני ר' בנימין, והשידוך ירד מעל הפרק. זמן קצר לאחר מכן כאשר דיברו על השידוך עם ר' יעקב לייב, סיכמה עם אביה שהפעם לא ימתין עם שאלה זו, ותיכף ומיד בפגישתו הראשונה כבר ילבן עמו את הנושא.
ואכן כך עשה, וכתשובה קרא לו הבחור יעקב לייב אל החלון והצביע על הציפורים והיונים שחגו באוויר, ואמר: "מי שזן ומפרנס אותם, הוא יפרנס גם אותי וידאג לכל צרכי". לשמע תשובה זו אורו פניו, ומיהר לתפוש את האוצר ולסגור את השידוך עם הבחור בעל האמונה והביטחון ולהביאו בשמחה לתוך ביתו.
עם השנים אכן ראו בחוש, שלמרות טרחתה הרבה של הרעייה לפרנסת ביתה, ניכר היה כל העת כי משגיחים ומפרנסים אותם ממעל. ר' יעקב לייב ישב ולמד יומם ולילה ולא התעסק כלל בהבלי עולם הזה, והיא מכרה "כעכים", וזאת היתה הכנסתם היחידה. כשהגיעה זמן נישואי ילדיהם, התפללה בכל ליבה שהקדוש ברוך הוא יתן לה פרנסה ברווח כדי שבעלה יוכל להישאר וללמוד ברוגע, ומאותו יום ואילך נהיה לפתע ביקוש גדול דווקא לכעכים שלה, עד שכבר הכניסה עובדים שיעזרו לה, והעסק גדל והתרחב וכך חיתנו את ילדיהם בנקל. וראה זה פלא, שכשסיימו להשיאם נפסק הביקוש, והמשיכה לבד לאפות את כמות הכעכים כבתחילה.
כמו כן סיפרו בני המשפחה בפליאה: היא היתה מוכרת גם הערינג, והיתה לכך קופסה מיוחדת שאותה היתה ממלאת לפי הצורך. והנה, עברה פעם תקופה ארוכה ולא היתה צריכה למלא את הקופסה מחדש, בזמן שהיא כבר הוציאה הרבה יותר ממה שהקופסא מכילה, אך כשהסירה את המכסה לבדוק את הכמות שבקופסה, נמצא הקופסה ריקה, ונתקיים בה מאמר חז"ל "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין".
ועוד סיפור מיוחד על אותו הערינג פלאי: סיפר הגה"ח רבי אלי' ראט זצ"ל משב"ק אדמו"רי בית זוועהיל: כתלמידו של ה'חפץ חיים' היה ר' יעקב לייב ידוע בזהירותו הגדולה בלשונו מדבר רע. נוספה על כך זהירות וקפידה מיוחדת שלא לדבר בבית הכנסת שום שיחה, אף קלה ודחופה ביותר. תמיד ידעו שעם ר' יעקב לייב אפשר לדבר אך ורק מחוץ לכותלי ביהכ"נ, ויהי מה.
באחד הימים בשבתו בביהכ"נ בבתי אונגרין ראו את פניו נפולות, והיה ברור לנוכחים כי דבר כבד מעיק על לבו. הדבר בלט ביותר, כיון שתמיד היו רגילים לראותו בשמחה, ואף היה משרה שמחה סביבותיו.
חששו הסובבים שמא הצרות והייסורים שעברו עליו השפיעו עליו לרעה, ושמא חלילה נוסף לו יגון על כאבו. אמרו לגשת אליו ולהתעניין במצבו, אולם נתקלו כחומה הבצורה במנהגו שלא להשיח שום שיחה בביהכ"נ, וכל הנסיונות לדובבו עלו בתוהו.
ר' אלי' שחש לשלומו, החליט להמתין לו אחרי תפילת ערבית מחוץ לבית הכנסת, וכאשר יצא החוצה הפציר בו להשיח את אשר עם לבו, עד שנענה, וכך סיפר:
בכל יום אני אוכל לארוחתי לחם שאני מטבילו במעט מים, היום קרתה טעות מצערת: במקום לטבול את הפת במים, נכשלתי וטבלתי את הלחם בקופסת ההערינג. אוי ווי, אותו מאכל של שבת, נכשלתי ואכלתי ממנו סתם ביום חול, מי יודע במה נכשלתי וחטאתי. במשך כל השעות האחרונות אני מחשב מה עשיתי ולמה ה' הביא עלי את המכשלה הזאת, ברי לי שישנם אצלי דברים הטעונים חיזוק והתעוררות…
(מתוך מדור 'למשפחותם' מאת הרב מרדכי ברנשטיין, גיליון 'קהילות' – המבשר)