יוחנן וסרמן
פעם לא יכולתי להבין אותם, את האנשים האלו שנכנסים לשטיבלך, 'מנגבים' תפילת מנחה בשמונה דקות ובורחים הביתה.
הייתי סופר סת"ם, והתגוררתי בסמוך ל'איצקוביץ'. מדי יום זכיתי להתפלל מנחה בבית הכנסת המפורסם, הייתי מגיע בנחת, נוטל ידיים לפני התפילה כדת וכדין, אומר את ה'קרבנות' בנחת, 'אשרי' במתינות, ולאחר מכן תפילת 'שמונה עשרה' בכוונה גדולה, מקשיב לחזרת הש"ץ ברוב קשב, מרוויח הרבה מאוד 'אמנים' על הדרך, ומשלים ב'עלינו לשבח' מתון ונרגש.
תענוג! גן עדן! איזה כיף זה להתפלל ככה.
לאחר מכן הייתי חוזר למחסן שמתחת לביתי, שם הייתי כותב תפילין ומזוזות בכובד ראש.
וזה תמיד הפריע לי, שיש אנשים שמגיעים במרוצה, עוד לפני שהספיקו להסדיר את נשימתם הם כבר שקועים בעיצומו של 'מירוץ השמונה עשרה', מתפללים מהר מהר כאילו מישהו רודף אחריהם, וכשהם מסיימים 'עושה שלום', הם רצים למניין הסמוך כדי להספיק לומר 'קדושה' בלי להמתין שתיים שלוש דקות, המהדרין שבהם תופסים גם 'אמן' של 'שומע תפילה' במניין השלישי ואצים רצים לדרכם, בחשבם ש'עלינו לשבח' זאת 'תפילת הדרך', ולכן הם אומרים אותה תוך כדי הליכה.
לא הצלחתי להבין אותם, בשום אופן. כמה שניסיתי ללמד עליהם זכות, הרגשתי שזה בלתי אפשרי. אני מסוגל להבין אנשים שמאחרים לתפילה, אני מסוגל להבין אנשים שממהרים לצאת מהתפילה כי יש להם משהו דחוף, אני מסוגל להבין אנשים שמתפללים מהר כי הם מרגישים שכך קל להם יותר להתרכז, אבל אחד שגם מאחר, גם מתפלל בחטף, וגם בורח לפני סוף התפילה – את זה לא הצלחתי להבין בשום פנים ואופן!
בשבוע שעבר, זה קרה לי…
באתי במרוצה, נכנסתי ל'איצקוביץ', ורק אחרי שהתחלתי שמונה עשרה, הבנתי שהציבור בכלל אוחז באמירת 'תחנון'. אני מתבייש לספר לכם כמה זמן נמשכה התפילה עצמה, אבל רק ארמוז לכם בעדינות שבזמן שהקהל אמר 'תחנון' ו'עלינו' והקשיב לקדיש 'תתקבל' וקדיש יתום, אני כבר רשמתי התקדמות מדהימה בתפילה, ויצאתי מבית הכנסת יחד עם כל שאר המתפללים שבאותו מניין, בעודי עוקף את חלקם בתור המשתרך לפני דלת היציאה.
בעודי נדחק לצאת, ראיתי מישהו נכנס. מראה הדמות שלו הכה בי… זה אחד מאותם אנשים שתמיד הייתי 'מתפוצץ' מלראותם נכנסים במרוצה ומתפללים במהירות. בשניה הראשונה לא הבנתי למה אני כל כך נבהל לראות אותו, אבל אז הבנתי, שבעצם אני והוא מתנהגים אותו הדבר…
ואז נזכרתי שגם אתמול תפילת המנחה שלי נראתה כך, וגם בשבוע שעבר, ביום חמישי וביום רביעי, ובעצם בכל ימות השבוע…
הרגשתי שכוחותי עוזבים אותי. כל הרוח יצאה מהמפרשים. אני אץ רץ, ואני נראה כמו אותם אנשים שתמיד אמרתי שאני לא מסוגל ללמד עליהם זכות…
המשכתי לרוץ ברגליים כושלות, עברתי את הכביש, עוד כמה פסיעות והגעתי לתחנה יחד עם האוטובוס, קו 350 לאשדוד, תיקפתי את ה'רב קו' ונפלתי אל הספסל הראשון שהיה ריק, מתנשם ומתנשף בכבדות.
"הספקת היום בשניה האחרונה", החמיא לי הנהג הקבוע לשעה הזאת. "כבר הייתי בלחץ שלא תספיק", הוסיף, "מה קרה? התפללת קצת יותר מדי ארוך היום???".
הנהג צחק ונהנה מהבדיחה שלו, אבל הוא לא ידע שהיא דקרה את הלב שלי כמדקרת חרב…
אז מה באמת קרה לי? פשוט מאוד! עברתי דירה והחלפתי עבודה. אני כבר לא סופר סת"ם אלא מלמד בחיידר, ואני לא גר ליד איצקוביץ, אלא יותר קרוב לשטיבלך של 'קהל חסידים' באשדוד.
את הבית אני עוזב בשעת בוקר מוקדמת מאוד, לפני שהילדים מתעוררים, נוסע לבני ברק ומתפלל שם שחרית, כי אני רוצה לחסוך את הפקקים שנוצרים בכבישים בשעה שמונה בבוקר…
בתלמוד התורה אני עובד במשך שעות רבות, ובשעה שבע בערב אני מסיים. אם אני מצליח להזדרז אני מספיק את האוטובוס הקרוב, אם אני מאחר אותו, אני צריך להמתין עשרים דקות עד לקו 351 שעושה מסלול יותר ארוך, כלומר אני מגיע הביתה לפחות חצי שעה מאוחר יותר.
לא זו בלבד, אלא שאחרי השעה הזאת, לפעמים נוצרים פקקים, ומהניסיון שלי, עם האוטובוס של השעה הזאת אני מגיע הביתה לפני השעה 8 ורבע. אם אני מפספס את האוטבוס 'שלי' אני מגיע הביתה בשעה רבע לתשע ולפעמים אפילו בשעה תשע.
מה המשמעות? שאת הילדים הקטנים אני בכלל לא אראה באותו יום, ולפעמים זה יכול לקרות יום אחרי יום במשך שבוע שלם.
אז אין לי ברירה, אני מתפלל מנחה מהר מהר, ממש בכמה דקות, כי לפני כן אני לא מספיק, הלו"ז שלי מלא וגדוש, ובהפסקות המנהל שלנו בחיידר דורש שננוח, הוא לא מסכים שננצל את ההפסקה כדי להתפלל או לעשות סידורים, בטענה שזה גורם לנו לאחר לשיעור ולהיות לא מרוכזים.
אז נכון שאני ממש לא מתגאה באיך שנראית תפילת המנחה שלי, וייתכן מאוד שזה בעצם ניסיון שהקב"ה מנסה אותי, ושאני לא ממש עומד בניסיון לצערי הרב.
אבל האמינו לי, שללמד זכות על אנשים שמתפללים ככה מנחה, אבל כבר כן יכול. יכול ועוד איך!