הרב יהושע לייבזון
בחודשים האחרונים, אני מקבל שיעור חשוב מאוד לחיים. שיעור שאותו אני למד הישר מאת ראשי המחאה, אלו שמתקשים לקבל את החלטות הממשלה והכנסת, ומחליטים להפגין בכל כוחם, כנגד הרפורמה המשפטית, שאותה הם מכנים בפשטות 'ההפיכה המשטרית'.
מי שמנסה לבדוק מה היא אסטרטגיית המחאה של המוחים, יכול ללמוד מהר מאוד שבעצם הם לא החליטו על יעד מסוים שאותו הם רוצים לכבוש, הם לא נקטו בשיטה מסוימת של פעולה, אלא פשוט מאוד יוצאים למאבק בכל החזיתות ובכל הדרכים האפשרויות.
הפגנות ענק מדי מוצ"ש ברח' קפלן בתל אביב, זאת רק דרך אחת למחות. חסימה של נתיבי איילון לפחות שני לילות בשבוע, זאת עוד נקודה מעניינת. הפגנות מול בתיהם של שרים וחברי כנסת, עיכוב התנועה בדרך לשדה התעופה, מכתבי מחאה של רופאים, עורכי דין, הייטקיסטים, טייסים, אינסטלטורים ועובדי אשפה, גיוס של בכירים במדינות העולם כולל נשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו, הצהרות בלתי פוסקות של בכירים בעולם הכלכלה על הקריסה המתקרבת של הכלכלה הישראלית אם יהיה צמצום של עילת הסבירות ועוד ועוד.
וכאן הבן שואל, מה אתם רוצים בדיוק? על מה ולמה המהומה הנוראית הזאת. מה כבר ביקשתי לעשות? לצמצם את עילת הסבירות ולהחזיר אותה לגודלה הטבעי? לבטל את הכח שבית המשפט לקח לעצמו לבטל חוקים, מבלי שניתנה לו הסמכות הזאת אי פעם על ידי המחוקק או העם?
רוב המפגינים אפילו לא יודעים על מה הם נאבקים, אם מתחילים לשאול אותם שאלות מה בדיוק מציק להם ברפורמה המשפטית, הם בכלל לא ידעו להסביר, מספיק שבכלי התקשורת שלהם מכנים אותה 'הפיכה משטרית', ודי בכך. הם נאבקים על הדמוקרטיה, נגד ההחלטות שהתקבלו בצורה דמוקרטית…
ההסבר למעשה שלהם הוא שהם מגויסים ומחויבים בצורה מלאה למנוע מהיריבים הפוליטיים שלהם להצליח. הם נחושים בכך, ומוכנים לעשות הכל כדי שהשלטון יישאר בידיהם. ולכן הם לא בוחרים בגישה מסוימת של מאבק, הם לא מובילים דרך אסטרטגית.
הם פשוט משתוללים! תוקפים מכל החזיתות ויורים לכל הכיוונים. הם יגייסו את הרופאים התומכים בהם, את נהגי הטייסים ואת נהגי האוטובוסים. הם יתקיפו את הממשלה ושריה, את העיתונאים שמביעים להביע עמדה אחרת, ואת כל מי שלא חושב כמותם. הם תוקפים ותוקפים בכל העוצמה, עם להט ואמונה יוקדת בצדקת דרכם, אפילו שהם עדיין לא יודעים מה היא בדיוק אותה דרך.
וזה המפתח להצלחה, לכן הם הצליחו למסמס את ההחלטות, לעכב אותם, לעקר מהן את רוב התוכן שלהן, והם ממשיכים להיאבק גם על מה שנשאר.
וזה רבותי, זה השיעור שאני למדתי מהם.
כשהיצר הרע רוצה לקחת את השליטה מהידיים שלנו ולהעביר אותה אליו, אנחנו לא צריכים לעשות חשבונות ולבדוק מה נכון ומה לא נכון. אנחנו לא צריכים להתחיל לבנות תוכנית אסטרטטגית.
אנחנו צריכים לתקוף אותו מכל החזיתות, לירות לכל הכיוונים שבהם הוא עלול להימצא. אנחנו חייבים לעשות 'יום שיבוש' ואפילו 'שבוע וחודש שיבוש' עד לניצחון הגדול.
כדי לנצח אנחנו חייבים לקבוע עוד חברותא, להוסיף עוד דף גמרא כל יום, ללמוד מוסר, ללמוד הלכה, להרבות בתפילה, למעט בעולם הזה, להרבות בצדקה, לבקש ברכה מאדם גדול, לנסוע לקברי צדיקים. לקבל על עצמינו עוד קבלה טובה.
לא מספיק רק ללמוד מוסר, לא מספיק רק ללמוד הלכה. אם אנחנו רוצים לנצח, צריכים לתקוף ולתקוף בלי לעצור, כל מה שמחליש את היצר הרע. תורה, תפילה ומעשים טובים, עוד ועוד.
המלחמה בכל החזיתות מביאה ללחץ ובלבול בצד השני, וגם היצה"ר צריך לקבל מאבק בכל החזיתות עד שהמאבק יסתיים בניצחון מוחלט.
ואם נעסוק במאבק הזה, שהוא העיקרי והחשוב ביותר בחיי האדם, כל שאר המאבקים לא יעניינו אותנו בכלל, ולא נחשוב אפילו לרגע שהם נוגעים לנו בצורה כלשהי.