"קטונתי מכל החסדים" (לב, יא)
ישנו סיפור מפורסם: פעם דרש האלשי"ך הקדוש בבית הכנסת. בין היתר אמר, שאדם שיש לו ביטחון מוחלט בקב"ה – אינו צריך לעשות דבר לפרנסתו. הקב"ה יתן לו את כל צרכיו מידו הרחבה.
בין השומעים היה יהודי פשוט, בעל עגלה, עני וקשה יום, שעבד קשה מאד למחייתו. כשחזר לביתו סיפר לאשתו אודות דבריו של האלשי"ך. כשסיים אמר: "עד היום טרחתי כל כך אחר פרנסתי, טיפש הייתי. וכי לא חבל על הזמן והכוחות? מהיום ואילך אשב בבית הכנסת ואומר תהילים, והקב"ה יזמין לי פרנסתי!". האשה ניסתה להניאו מהענין, אך ללא הועיל.
ישב האיש בבית הכנסת ימים ושבועות, עד שכלה הכסף מהבית. באה האשה וצעקה: "לא נותר דבר בבית, אין לחם לפי הטף, האם תניחנו לגווע?", אך האיש משיב ברוגע: "המשוגע אני? הרב הבטיח שהקב"ה ידאג לפרנסתי, ואני אלך ואטרח ללא צורך?". מה עשתה האשה, מכרה את הסוס והעגלה לגוי שהתגורר בשכנותם.
אותו גוי התפרנס ממכירת טיט. היה חופר מחוץ לעיר במקום הטיט, מעמיס את הטיט על עגלה ומביאו לעיר למכירה. הלך הגוי עם העגלה החדשה, נכנס לבור הטיט, חפר וחפר, והנה מתגלה לפניו ארגז. פתח אותו, ומצאו מלא כסף זהב ואבנים טובות. העמיסו על העגלה, וחזר לבור לנסות למצוא אוצרות נוספים. לפתע התמוטט עליו הבור, והוא נקבר ומת במקום. הסוס עומד וממתין. עברה שעה ושעתיים. פקעה סבלנותו, פנה והלך להיכן שהיה רגיל ללכת תמיד, לבית היהודי. כך נתעשר אותו יהודי עושר רב.
שמעו זאת תלמידי האלשי"ך, ופנו אליו בטרוניה: הלא גם אנחנו מאמינים! מדוע אין אנו רואים ישועות שכאלו?" אמר להם רבם, אילו הייתם מאמינים בתמימות כאותו יהודי, גם אתם הייתם זוכים לכך!".
"יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך" [תהילים לג כב] – חסדו של הקב"ה בא על אדם לפי מידת הייחול שלו כלפי ה' יתברך.
נביא מעשה נוסף: בתו של יהודי אחד מפולין, עני ואביון, הגיעה לפרקה. לא היתה בידו פרוטה לפרטה. מה עשה? נסע לפרנקפורט אל הברון רוטשילד. נכנס אליו וסיפר לו אודות צרת הבת. שאלו הברון: "ולכמה כסף אתה זקוק?", אמר לו, כך וכך. פתח רוטשילד את הכספת, הוציא את הסכום במלואו, ונתן ליהודי ההמום. הלה הרעיף על הברון הנדיב שפע ברכות ואיחולים, ונסע לדרכו בשמחה. כשחזר לעירו סיפר לידידיו אודות ההצלחה המסחררת לה זכה אצל הנדיב.
אחד מהשומעים היה אף הוא במצב דומה. בביתו בת שאין לו דבר לנדונייתה. קם ונסע לפרנקפורט. אך אמר: לא אהיה בטלן, לנסוע את כל הדרך הארוכה הזו בלי לנצל זאת. לפיכך, בכל תחנה נכנס לקהילה היהודית וקיבץ נדבות.
כשהגיע לברון סיפר לו כבדרך אגב שקיבץ על הדרך, ויש כבר בידו כך וכך. פתח הברון את ארנקו, הוציא שטר כסף והושיט ליהודי. התפלא הלה עד מאד ושטח פליאתו לפני רוטשילד: "לידידי נתת את כל הוצאות הנישואין, מדוע לי אתה נותן רק סכום קטן?". אמר לו הברון: "ידידך סמך רק עלי, לפיכך נתתי לו את כל ההוצאות. אתה קיבצת גם מאחרים – מדוע שלא תמשיך בדרכך זו?"…
אם אנו נסמוך רק על הקב"ה, ודאי שיסייע בידינו. "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" [תהילים נה כג]. אבל הקב"ה אינו חפץ בניסים גלויים. האדם צריך לעשות השתדלות מינימלית. לא לשבת בשילוב ידיים ולומר: הקב"ה יוריד לי רגל של זהב משמים. אנו צריכים לעשות פעולה כלשהי, והקב"ה יברך את מעשה ידינו.
אומר המדרש [בראשית רבה תולדות סז], "'ויאמר עשו בלבו', הרשעים ברשות ליבם, שנאמר: 'אמר נבל בלבו' [תהילים יד א], 'ויאמר עשו בלבו', 'ויאמר ירבעם בלבו' [מלכים א, יב כו], 'ויאמר המן בלבו' [אסתר ו ו]". כלומר הרשעים הולכים אחר תאוות לבם, אחר פתויי היצר. אין להם כל שליטה על עצמם.
ממשיך המדרש ואומר: "אבל הצדיקים – לבם ברשותם. שנאמר 'וחנה היא מדברת על לבה' [שמואל א, יא יג], 'ויאמר דוד אל לבו' [שמואל א, כז א], 'וישם דניאל על לבו' [דניאל א ח]". כלומר, הצדיקים שולטים על ליבם. על תאוותיהם. הם מחליטים האם מעשה פלוני או אלמוני הינו חיובי וראוי לעשותו, או לא. "דומין לבוראן – 'ויאמר ה' אל לבו' [בראשית ח כא]". זו מעלתו של האדם, חלק אלוק ממעל. הוא מסוגל לשלוט על מעשיו. יכול להתגבר על היצרים והדחפים, ולא להתנהל על פי האינסטינקטים, לא לתת לתאוותיו דרור. שאם לא כן, מותר האדם מן הבהמה אין.
הסבא מנובהרדוק היה ממשיל משל, למה הדבר דומה: שוטר אחד שימש בתפקיד זוטר שנים רבות. נתן דו"חות פה ושם, כיוון תנועה, עמד במחסומים ופיזר הפגנות. זה הכל. לא קיבל כל קידום. נשאר זוטר כשהיה. יום אחד החליט שהוא חייב להוכיח את עצמו, להביא הישגים. להראות שהוא מוכשר ומוצלח. הוא חייב לתפוס גנב, כייס או שודד 'על חם'! אבל, אם ילך במדיו, כמובן שאנשים יזהרו ולא יבצעו כל פשע לידו…
פעם שאלתי שוטר כרמיאלי, מדוע אינו לבוש מדים? אמר לי: "כשאתה לבוש מדים – אין לך רגע של שקט. אתה יושב באוטובוס, יש איזושהי מריבה, תקרית קטנה, מיד פונים אלי: 'אדוני השוטר, אולי אתה יכול להסדיר את העניינים'. אבל אין זה תפקידי… אני לא 'הגננת' בכל מקום בו אני מצוי. יש לי מספיק עבודה בתפקידי, לא מחפש 'שעות נוספות'"…
בקיצור, החליט השוטר שלנו להישאר בבגדים האזרחים, להיכנס לסניף אחד הבנקים ולהמתין, אולי יתמזל מזלו ויתפוס שודד, וכך יזכה סוף סוף לקידום הנכסף. כך עשה. נכנס לסניף, התיישב בפינה כלשהי, והמתין. והנה שיחק לו המזל. לפתע נכנס לבנק שודד אמיתי. אך כדי שיוכל לגשת אל הדלפק מיד מבלי שיחשדו בו התחפש לשוטר…
היה תור ארוך. ה'שוטר' שלנו חולף על פני התור בקריאות 'הצידה, הצידה', הוא הרי בתפקיד. אין לו זמן. כולם מפנים לו מקום, אף אחד לא רוטן, מי רוצה להתעסק ולהסתבך עם שוטרים? הוא מגיע לדלפק, שולף את אקדח הצעצוע שלו, וצועק לפקידה שבאשנב: "כסף או חיים!". לרגע זה חיכה השוטר הסמוי שלנו. הוא קופץ על המתחזה, מפיל אותו ארצה ואוזק אותו באזיקים, כדי שלא יוכל לברוח, שם אזק אחד על ידו של השודד, ואזק אחד אזק ליד שלו.
הוא יוצא כשהשודד המתחזה לצידו, יחדיו הם צועדים בסך אל תחנת המשטרה. מה רואים האנשים ברחוב? שוטר מוביל פושע. כאשר ה'שוטר' הוא בעצם הפושע, וה'פושע' הוא השוטר. עולם הפוך. פתאום מזהה השוטר שכן מהשכונה בה הוא מתגורר. הלה מניע ראש ומביט בו ברחמים.
השוטר שלנו קולט מה הולך פה. השכן חושב שאני העצור, והשודד הוא איש החוק. תוך כמה דקות כל השכונה תדע שהשוטר השכונתי נעצר בעוון חמור. קרא לשכן ואמר לו, ידידי, על פי הסיטואציה שמול עיניך, אתה סבור ודאי שנתפסתי בעבירה כלשהי. דע שהתחפשתי כדי לעצור עוברי חוק, ואכן הצלחתי במשימתי ועצרתי את השודד שלצידי, שהתחפש לשוטר. ה'שוטר' המתחזה לא טמן ידו בצלחת. "מה פתאום!", נזעק. "אני שוטר אמיתי, שכנך עצור על עבירה חמורה שעבר!".
מצב מביך. כיצד ניתן לדעת מי השוטר האמיתי ומי העצור? פשוט מאד! צריך לבדוק מי מחזיק את המפתחות לאזיקים… כשאתה רואה שוטר ועבריין הולכים זה בצד זה, ואינך יודע מי האוסר ומי הנאסר, צריך פשוט לבדוק בידי מי לשחרר את המוסרות. הוא השוטר ללא ספק!
כך מתנהלים חיינו. כל ימות השנה אנחנו מתהלכים בזוג. משחקים בשוטרים וגנבים. פושע מחופש לשוטר ושוטר מהוגן ב'אזרחי'. הגוף והנשמה. הגוף הוא המחופש לשוטר, עם תאוותיו ורצונותיו. מה שמעניין אותו זה הנאות גשמיות גרידא. השוטר המהוגן הוא הנשמה, זו ששואפת לרוחניות, לתורה, מצוות ומעשים טובים. כשמגיעים לנקודות הכרעה, כשצריכים לדעת מי בעל הבית, צריך לבדוק אצל מי המפתחות. מי שולט על מי. כאשר האדם מתאווה תאוה, האם הוא הולך אחריה כסומא בארובה, או שהוא מצליח להתגבר על יצרו והולך לבית המדרש ללמוד?
(מתוך 'מפיק מרגליות')