הרב דוד זריצקי ז"ל סיפר כך: שח לי ידידי הרב שמואל בורנשטיין ז"ל ממקורבי ה'אמרי אמת' וה'בית ישראל' מגור זיע"א: "כל ימיי אני מצפה ומייחל לתענוג זה שהרגשתי פעם במשך כמחצית השעה בלבד".
לשאלתי על איזה תענוג הוא מדבר, פתח וסיפר: בפולין התפרנסתי ברווח ובכבוד מניהול חנות. היו לי שם ילדים, נחת וכל מה שיהודי יכול לאחל לעצמו. יום אחד שחור משחור, הגיעו הנאצים ימ"ש והודיעו לנו כי עלינו לעלות על הרכבת ולעזוב את כל רכושנו מאחור. מזוודה אחת בת חמש קילו-גרם הניחו לנו ליטול עמנו, ותו לא. העמסתי מזוודה אחת בת חמש ק"ג בכסף וזהב ובחפצי הערך שהיו ברשותי ועליתי עמה על הרכבת.
ברכבת הרהרתי לעצמי: "הן גזלו ממני את חנותי ואת ביתי, אבל הנה הצלתי לי לכל הפחות את כספי וזהבי ב"ה ועוד ישנם עמדי אשתי וילדיי היקרים לי מפז". כשהגעתי לאושוויץ ושדדו ממני את המזוודה על כל תכולתה, הרהרתי לעצמי: "הן השאירו אותי ללא פרוטה לפורטה, אך הנה אשתי וילדיי עודם עמדי ובם אוכל למצוא נוחם לנפשי". כשעמד הד"ר מנגלה ימ"ש והפריד אותי בידו המרשעת מאשתי וילדיי, אני לימין ואלו לשמאל, הרהרתי לעצמי: "הן בדד נותרתי ואין עמדי כלום מעתה, אך לכל הפחות אני עדיין לבוש בבגדיי האהובים עלי".
אך כשפשטתי את בגדיי בפקודת חיות הטרף כדי לשטוף את גופי מן הכינים במקלחות המים שהוכנו לנו מראש, עמדתי אז תחת כיפת השמים, ואז כשכבר נלקח ממני כל מה ששייך ליקח מן האדם, הרמתי את עיניי לשמים ואמרתי בקול חנוק: "אבא שבשמים! את הכל לקחו ממני, אבל אותך, אבא יקר, אותך לא יוכלו ליקח ממני בשום אופן". עיניי צדו אז קומוניסט אחד, פניתי אליו ואמרתי לו בקול אמיץ: "האמן לי! אפילו סטאלין ימ"ש שיכול לקחת מן האדם ככל העולה על רוחו, לא יוכל ליקח ממני את אבי שבשמים", וכשראיתי שהוא מאדים מרוב כעס, חזרתי ואמרתי ללא שום מורא: "אפילו סטאלין ימ"ש לא יוכל ליקח ממני את אבי שבשמים". עצמתי את עיניי ועמדתי כמחצית השעה מבלי לזוז, במהלכה הרגשתי קרבת אלוקים מאין כמותה. לאחר מכן, כאשר כבר התלבשתי בבגדי האסירים והכנסתי מעט מרק דלוח לפה, פסק ממני תענוג זה.
מספר הרב זריצקי: כשהרב בורנשטיין סיים את סיפורו, עצר מעט ואמר: ניצלתי מאושוויץ על-ידי שרשרת של ניסים. כיום יש לי בית בארץ ישראל, יש לי אשה וילדים ויש לי ממון ורכוש, אך תענוג זה שהרגשתי באותו חצי שעה, לעולם לא אוכל לתאר לך, וכל ימיי אני מתגעגע אליו ומתפלל לזכות בו מחדש.
(הסיפור מובא בספר 'חסיד וישר' קורות חייו של הרה"ח ר' שמואל יצחק בורנשטיין – לוקעווער זצ"ל)
הנה כי כן, יהודי זה הרגיש טעם של עולם הבא. הוא הרגיש שייכות לה' שאין לה אחיזה בעולם הבא. כמה זמן הוא הולך לחיות, הרי לא ידע. פשוט היה לו שבכל רגע הוא יכול לנפוח את נשמתו. תלוי היה אם כן בריבונו של עולם בעצמו בלי שום לבוש. זוהי הרגשת העולם הבא, כי רק זה קיים בעולם הבא. שום דבר אחר לא קיים שם. והקב"ה שלח את האדם לעולם הזה (כדי שלא יהיה נהמא דכיסופא)
את פניך ה' אבקש
ובנוגע למצבים שהאדם עובר בהם בחייו, כמה נחוץ לו שיבין שהם הזדמנויות וינצל אותם עד תום. האדם איבד את כספו, האדם איבד את פרנסתו, קרוב משפחה נלקח ממנו בחטף (לא עלינו). הנה איבד עכשיו אחיזה בדבר גשמי. וכמו שכתב ה'אור החיים' הק' בפרשת ואתחנן. חלק גדול מאהבתו וחיותו היה מושקע בו, ועכשיו שנלקח ממנו, הוא מרגיש שאיבד חלק מחיותו ממש. ופעמים הרבה עוד מדובר בדבר שהיה לו צד רוחני. הוא היה מלמד בחסד עליון ושאב ממנו חיות, והנה באו להודיע לו שהכיתה נסגרת. הוא מרגיש אבוד. "לאן אני פונה מכאן?". לא איבוד מקור הפרנסה מטריד אותו. עם זה הוא דווקא די מסודר. יש לו פיצויים וכדומה. מה שמטריד אותו, הוא איבוד מקור הסיפוק והחיות. "קמתי בבוקר, כבר התפללתי, כבר אכלתי, נו, מה הלאה? אני רוצה את הקב”ה. אני מתגעגע לילדים הטהורים, לאלף, לבית, לתורה. אין לי בשביל מה לחיות".
אבל הקב"ה הוא זה שהביאך למצב זה. רק הוא. אף אחד אחר לא היה יכול לעשות זאת. מתפלל הוא להקב"ה שיקרבנו אליו. "את פניך ה' אבקש. לא משנה לי אם בלבוש זה אם בלבוש אחר. הלבוש הרי היה רק אמצעי להגיע אליך, ואם הלבוש נלקח ממני, אגיע אליך בלי שום אמצעי. בטוח הנני שלא תעזבני אם אשען עליך".
(קטעים מתוך שיעור יום שלישי פרשת בלק תשפ"ב)