וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (מט, א)
וברש"י: "בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה".
שעת הגאולה לא התגלתה באותה שעה וגם לא אחר כך. דניאל חקר את הקץ, עד שאמר לו הקב"ה: "ואתה לך לקץ תנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין" (דניאל יב, יג). הקב"ה אינו רוצה שנעסוק בחישוב המועד הזה, כפי שאומרת הגמרא (סנהדרין צז ע"ב): "מאי 'ויפח לקץ ולא יכזב', אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין".
טעם הדבר, משום שאנשים המחשבים את הקץ, עלולים להגיע לכפירה בביאת המשיח כשיראו שהמשיח לא בא במועד שנראה להם. אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שכתב הרמב"ם הם: "אני מאמין בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא", וכתב ה"חתם סופר" שאדם שאינו מאמין בזה – הריהו ככופר בכל התורה כולה.
אם כן – תמה המלבי"ם – איך ראינו בהרבה ספרים שחכמים עשו חשבונות גדולים של גאולה?
והוא משיב על כך על פי מעשה –
לאב אחד היה ילד שובב וכשרוני ביותר, שלא אהב ללמוד ובמהלך כל זמן הלימודים מחשבותיו ריחפו אי שם.
פעם נגש ושאל אותו, מהי שאיפת חייו ומהו החלום הגדול ביותר שהיה מבקש לקבל במתנה.
הילד לא היה זקוק לזמן רב כדי לענות: "יריד לייפציג"…
ליריד המפורסם שהתקיים מדי שנה בגרמניה, היו מגיעים מכל רחבי אירופה וגם מארצות המזרח. הסחורות הטובות ביותר יובאו לשם. בנוסף, הוקמו בו אטרקציות מיוחדות לילדים, כדי למשוך אנשים למקום. כל זאת בנוסף לבתי מלון מפוארים ולצימרים משובחים… חלומו של כל ילד ממוצע היה להגיע פעם בחייו ללייפציג.
אמר האב: "יהי כן, מוכן אני לקחת אותך עמי ללייפציג בנסיעה הקרובה, אך כל זאת בתנאי שתהיה ילד טוב, והתעודות שתביא תהיינה עם ציונים גבוהים ביותר".
הילד שמע בהתלהבות את ההצעה והחל שוקע ראשו ורובו בלימודיו. כעבור זמן לא רב ניכרו התוצאות המצוינות. הציון מאה התנוסס בראש כל מבחן, והילד המתין בקוצר רוח לנסיעה המובטחת.
הגיע החופש. האב שכר עגלה ועגלון, הניח עליה את הסחורה שלו, וסידר עבורו ועבור הילד מקום לישון, שכן הדרך ארוכה – לכל הפחות שבועיים נסיעה.
סוף סוף סודרו כל העניינים לשביעות רצונו של האב, והילד שמע את שריקת ההצלפה בסוסים ועקב בהנאה מרובה אחר רגלי הסוסים השועטות קדימה.
חלפו עשר דקות, והבן מרים עיניים לאבא ושואל: "הגענו?"
"איך הגענו?" – מחייך האב – "חלפו רק עשר דקות וזו נסיעה של שבועיים!"
חלפו עוד שעתיים, שעבור הילד נדמו כמו שלוש שנים. הוא מרים עיניים לאבא ושואל: "מתי מגיעים?"
האב מזעיף פניו: "שב בשקט ואל תבלבל אותי! אני טרוד כעת בחשבונות של הסחורות, ואני צריך להחליט לאן ללכת. בינתיים תסתכל החוצה, תראה את ההרים ואת הנוף, את השועלים והדובים"…
אבל הילד נרגע רק לזמן קצר, ושוב חזר על שאלתו הקבועה: "מתי מגיעים?"…
כעת פקעה סבלנותו של האב והוא הזהיר את הילד: "אם עוד פעם אחת תשאל מתי מגיעים, אזרוק אותך מהחלון ותישאר כאן ביער, עם החיות המפחידות!"
הבן נבהל. אם אבא מאיים זה עלול להיות רציני… סוף סוף הוא משתתק, והאב נושם לרווחה.
כך חלפו עליהם שבועיים. מדי לילה חנו במקום חניה, ובבוקר המשיכו בנסיעה.
כשהגיע היום האחרון למסע, פנה בעל הבית אל העגלון ושאל: "עגלון, עוד כמה זמן נסיעה נשאר?"
"כשלוש וחצי שעות" – השיב העגלון.
חלפה שעה או שעתיים, ושוב פונה האיש לעגלון: "מתי נגיע ללייפציג?"
עונה העגלון: "בעוד פחות משעה, עברתי בדרך קיצור מיוחדת".
והילד שמצוי כבר שבועיים בתענית דיבור זוקף את אוזניו בתימהון, ושאלתו מתפרצת מאליה: "מדוע לאבא מותר לשאול מתי מגיעים ועלי אסרת זאת בכל תוקף?"
"פשוט" – מסביר האב – "אתה שאלת את השאלה הזו ביום הראשון, כשאך יצאנו לדרך, וידעת היטב כי הדרך ארוכה ומדובר בשבועיים נסיעה, אבל אני שואל ביום האחרון, כשבכל רגע אפשר שיגמר המסע".
כן הדבר גם בשאלתנו – מסיים המלבי"ם – כשיעקב ביקש לגלות את הקץ, נסתלקה ממנו שכינה. כשדניאל שאל על הגאולה בתחילת הגלות, אומר לו הקב"ה: "ואתה לך לקץ תנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין", שהרי אז ידוע היה שתהיה גלות ארוכה ביותר. גם התנאים כבר ידעו שהגלות תהיה ארוכה מאד, ורבי שמעון בר יוחאי צועק בספר הזוהר בפרשת שמות: "אוי, מי יעמוד בגלות!".
אבל אנחנו, שנמצאים כבר בסוף הגלות, כשהעגלה כבר מגיעה לעיר, יכולים לשאול: מתי נגיע?… לנו מותר לשאול, לבקש, לדבר ולהתחנן על סיום הגלות.
(רבי בן ציון מוצפי שליט"א -דורש ציון)