הכבדת לב פרעה – מהלך שמיימי
משה רבנו נשלח להתרות בפרעה לפני מכת ארבה, והקב"ה אומר לו: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות י, א).
מפליא הדבר, שהסיבה לשליחות משה לפרעה היא "כי אני הכבדתי את לבו". אדרבה, אם הקב"ה הוא זה שהכביד את לבו, לכאורה אין טעם לבוא אליו, כי בין כך ובין כך הוא לא ישלח את ישראל ממצרים! מפני מה נאמר למשה לבוא לפרעה דווקא בהקשר הזה?
הרבי מקלויזנבורג זצ"ל ביאר, שלאחר שהיו משה ואהרן אצל פרעה, ובתגובה לבקשתם לשלח את העם הוכבדה העבודה, שואל משה את ה': "למה זה שלחתני". אין כוונתו בזאת לבוא בטרוניא, חלילה, כלפי מעלה, אלא לומר שכיון שראה ששליחותו לא הועילה לישראל, כנראה אין לו את הזכות ואין הוא ראוי שעל ידו תבוא ישועה לבני ישראל. לצורך ישועה זו אמור להתרחש נס גדול של שינוי דעתו ולבו של פרעה הרשע, ושל התגברות על כח הטומאה העצום שהיה לחרטומי מצרים, שעליו אמרו חז"ל "למה נקרא שמן כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה" (סנהדרין סז ע"ב), ומשה חשב שאין הוא ראוי שייעשה הדבר על ידו.
הוא ראה עצמו אשם בכך שאינו מצליח להשפיע!
רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל התגורר במקנס שבמרוקו. באחד הימים הגיעו אליו שליחים מקזבלנקה ושטחו לפניו את מצוקת החינוך הגדולה שעמה הם מתמודדים – חלק גדול מן הילדים עלו ב'עליית הנוער' לארץ ישראל, בעקבות זאת נסגר תלמוד התורה שהיה שם, ולילדים שנותרו אין שום מקום לימודים. אילו היה לאנשי הקהילה די כסף, היו פותחים את המוסד מחדש, אבל העשירים אינם מוכנים להשקיע כספים במוסד קטן כל כך ולא מספיק מבוסס. בלית ברירה, חלק מן הילדים מסתובבים ברחובות, ואחרים נשלחו על ידי הוריהם לבית ספר כי"ח, שהשקפותיו רחוקות ביותר מן הדרך המסורה לנו מדור ודור, ואמנם לא אחד ולא שניים כבר פרקו רח"ל עול תורה ומצוות. מה עושים?
נחרד הרב טולידנו מן הדברים והבטיח: "בעזרת ה' במוצאי שבת אצא לקזבלנקה ברכבת היוצאת בחצות. אגיע למקום בשמונה בבוקר לתפילת שחרית, ומיד לאחר מכן ארצה לשבת עם כל העשירים שיכולים להוזיל מכספם לצורך העניין".
השליחים יצאו מאוששים מעט. התעוררה בהם התקוה שבואו של הרב יחולל את השינוי המתבקש. הם הזדרזו להודיע על האסיפה המתוכננת, ועשירי קזבלנקה הבטיחו את השתתפותם בה.
אלא שרבות מחשבות בלב איש. בשבת טיפס לפתע חומו של הרב לארבעים מעלות. הוא הרגיש רע מאד, ונראה היה כי הנסיעה עומדת לרדת מעל הפרק. בני המשפחה הניחו לו לנוח, אבל זמן קצר לפני חצות הפתיע אותם הרב – הוא קם והתארגן ליציאה במהירות. כשהגיע לתחנת הרכבת, דקות ספורות לפני הנסיעה, כבר היתה הרכבת עמוסה בנוסעים. שום מקום ישיבה לא נמצא לרב, ובלית ברירה התיישב על המדרגות. הרכבת הגבירה תאוצה ורוח פרצים חדרה פנימה, היישר לכיוונו. הרב ישב כך, קודח מחום, מתעטף במעילו בניסיון נואש להגן על עצמו מפני הרוח, ומתנדנד הנה והנה בקצב שקשוק הגלגלים. את המראה שלו, כשהגיע לקזבלנקה, נקל לשער. אדם מבוגר לאחר לילה נטול מנוחה, מפורק איברים מן הנסיעה הארוכה על גבי מדרגות הקרון וקודח מחום.
הוא פנה לתפילת שחרית, ולאחריה מיד לפגישה המתוכננת. בשארית כוחותיו החל לדבר על החשיבות הגדולה של הקמת חיידר על טהרת הקודש. הגבירים שמעו את דבריו בשתיקה, וכשסיים השיבו לו: "כבוד הרב, הקמת מוסד כזה אינה צעד כלכלי נבון. מרבית הילדים כבר אינם כאן, וגם אלו שנותרו מתכוונים לעלות תוך זמן קצר. אמנם יש אי נוחות זמנית, אבל בשביל מה לטרוח להקים מוסד שאין לו שום עתיד?!"
הרב שמע, ובמקום תשובה מילאו דמעות את עיניו הטהורות, וזלגו נחילים-נחילים במורד לחייו.
העשירים באו במבוכה גדולה – אם טעו בדבריהם, מדוע אין הרב מעמידם על הטעות?! אחד מהם העז פניו ואמר: "כבוד הרב, אנו מדברים דברים של טעם שיש בהם היגיון, ואתה מפעיל רגשות עם הדמעות הללו?! הדברים לא עובדים כך"…
נענה הרב לעומתם: "טועים אתם לחשוב שאני בוכה על דבריכם, לא עליכם אני בוכה אלא עלי. הגמרא אומרת שכל מי שירא שמים דבריו נשמעים, וכשאני רואה שאינכם שומעים לדבריי, אני מבין שאיני ירא שמים… עלי אני בוכה!"
שוב ושוב מגיע משה רבנו לפרעה – ושום דבר לא מתקדם. לבסוף אומר משה: אולי אני אשם בכך?!
זאת ועוד, כשבקש ראובן להציל את יוסף מידי אחיו הוא נתן עצה להשליכו לבור שהיו בו נחשים ועקרבים (שבת כב ע"א). ונשאלת השאלה, אם רצונו היה להציל את יוסף ממוות לחיים, איך נתן עצה כזאת? הלא נפסק להלכה (שו"ע אבן העזר סי' יז סעי' כט) שהנופל לחפירת נחשים ועקרבים – מעידים עליו שמת. איזו הצלה היה, אפוא, במעשה של ראובן, עד שהתורה מעידה עליו "וישמע ראובן ויצילהו מידם" (בראשית לז, כא)?
אלא, שקל יותר להציל אדם מבעלי חיים שאין להם כח בחירה, ולגרום להם לשנות את טבעם לטרוף ולהזיק לו, מאשר להצילו מידי בני אדם שיש להם מצד עצמם כח בחירה! ממילא, העברת יוסף לבור הנחשים והעקרבים ושחרורו מידי השבטים נחשבת להצלה!
הרי לנו ששינוי טבע האדם הוא דבר קשה ביותר, ורק בעלי מדרגה נשגבה מסוגלים לעשות זאת!
לפי זה נבין את דברי משה רבנו. משה סבר שאילו היה נדרש להכניע את ארץ מצרים על ידי מאורע ניסי היוצא מגדר הטבע, כמו – שריפת כל הארץ או הטבעת כולה במים, היה ביכולתו לעשות זאת, אבל מאחר ושליחותו נועדה לפעול כנגד בני אדם – להכניע את לבבו של פרעה הרשע והכופר וליטול ממנו את זכות הבחירה – הרי שאין ביכולתו לעשות זאת! זהו דבר שלמעלה מכוחו, וממילא העובדה שפרעה אינו נכנע היא באשמתו.
לכן אומר לו הקב"ה: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו" – זה שפרעה אינו שומע בקולך, זה לא משום שאתה אשם! אני הוא זה שהכבדתי את לבו! לפיכך "בא אל פרעה" – תמשיך ללכת, "כי אני הכבדתי את לבו" – מדובר במהלך שמיימי של עקשנות והכבדת לב לא הגיונית, וכל זאת למה? "למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך"!
לא אתה, משה, אשם בכך שהוא לא נכנע, כי אתה רואה את עצמך לא יכול לפעול נגד אדם בעל בחירה!
אני הוא שמכביד את הלב!
ההתבוננות בהנהגת פרעה ובעקשנותו הגדולה, מחזקת את ההבנה שלא מדובר כאן במהלך טבעי והגיוני. מה ההיגיון להמשיך להחזיק בעם ישראל, כשבעצם הוא לא הרוויח מאומה מעבודתם?!
חז"ל דרשו על הכתוב "את פיתום ואת רעמסס" – "פיתום שמה, ולמה נקרא שמה רעמסס? שראשון ראשון מתרוסס" – "כשהיו בונין קצת היה מתרוסס ונופל וחוזרין ובונין והוא נופל", ועוד דעה "רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום? שראשון ראשון פי תהום בולעו" – "נבלע בארץ" (סוטה יא ע"א ורש"י שם).
ועוד יותר, לאחר שנים רבות כל כך של גלות היו בני ישראל מוכים ובעלי מומים, ולא היה ביכולתם לעבוד כראוי – אז מדוע לא לשלח אותם?!
ואם נאמר שברשעותו רצה לענות אותם, איך יתכן שהוא סובל מכה אחר מכה ומפקיר את בני עמו לסבול כך? וכי עד כדי כך חסר דעה היה??!
אלא, שהיתה כאן הנהגה שלא כדרך הטבע! נטלו מפרעה את ההיגיון וגרמו לו להתעקש עד מוות!
הרבי מקלויזנבורג כותב: "ואולי סירובו להוציא את ישראל מארצו הוא נס ושינוי טבע גדול יותר מהנס של יציאת מצרים! כי מן השמים לא הניחו לו להוציא את ישראל!".
ועוד הוא מוסיף, מתוך הניסיונות הקשים שעברו עליו בחייו: בשלהי מלחמת העולם, כשהחלו הנאצים לספוג תבוסות בכל החזיתות ונחלו מפלות בזו אחר זו, לא נותר בידיהם כסף לרכישת דלק, ובוודאי שלא לחידוש מלאי כלי הרכב והמשאיות שלהם. פסי הרכבת היו מלאים בחיילים שנתקעו רק משום שלא היה מספיק כסף לשנע אותם לחזית. לדבר אחד היה כסף, ובשפע – להסיע את יהודי הונגריה לאושוויץ!… בזה לא נתקלו הנאצים בשום מחסור!… איכשהו נמצאו מספיק דלק ומספיק קרונות, כדי שאף יהודי לא ישאר מאחור…
יש שטוענים, שאילו היה היטלר ימ"ש שולח את כל חייליו למערכות הקרב הוא היה מנצח בכל החזיתות, אבל במקום לעשות זאת הוא שלח את עיקר הכוחות לערוך חיפושים כדי ללכוד עוד יהודי בודד ועוד נער יהודי, ולכן הפסיד.
כמה נואל המהלך הזה! היכן היה ההיגיון הנאצי?!
ובכלל, עשרות שנים מנסים חוקרים להבין מה גרם לאותו רשע לצאת נגד עם ישראל ולעשות את מה שעשה, ואינם מוצאים לכך תשובה. אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו – החרשנו, שכן בקרב היהודים היו הרבה מאד פרופסורים מומחים במקצועות שונים, שהיו יכולים להועיל בכל מיני תחומים, אבל מדוע הוא רצח אותם? מה גרם לו לצאת להילחם בכל כך הרבה מדינות רק כדי לבער אותם מן העולם?!
עצם עלותו לשלטון הוא מהלך אבסורדי. בצעירותו היה אותו רשע בער וריק, עד שלא יכול היה לחתום את שמו, וכדי להתפרנס עבד בצחצוח נעליים. איך יתכן שאדם כזה יהפוך למנהיג של מדינה גדולה עם עשרות מיליוני אזרחים, ויהפוך את טבע כל אנשיה מבני תרבות לחיות טרף אכזריות?!
לכל התמיהות הללו ישנה תשובה אחת: גזירת שמים! כשהקב"ה רוצה, הדברים אינם מתנהלים בדרך הטבע או על פי חוקי ההיגיון. הם מוכרחים להתקיים ואין שום ברירה אחרת.
עוד ניצול מן התופת, רבי אהרן רוטר, בעל "שערי אהרן", אמר באותו עניין: בשנת תש"ג היה ניסיון התנקשות בהיטלר ימ"ש. הניסיון לא צלח, כלומר: המטען, אמנם, התפוצץ בישיבת צוות שערך היטלר עם מקורביו בדיוק מתחת לכיסאו של היטלר, אלא שבדיוק אז לא היה הרוצח בכיסאו. הוא התרומם ממנו כדי להיעזר במפות שהיו תלויות על הקיר… בעקבות הפיצוץ נפגעה חלקית השמיעה באוזנו, אך מעבר לכך הוא לא סבל משום בעיה.
אילו רק היה נהרג היטלר בתש"ג – אמר רבי אהרן רוטר בהתרגשות – כל יהדות הונגריה היתה ניצלת!… איך אפשר להבין שהקב"ה הציל אותו ממוות בהשגחה פרטית מיוחדת? למה הקב"ה שמר עליו כל כך? אין אנו יודעים את הסיבה, אלא את זאת – הקב"ה רצה שהוא ימשיך לחיות, כי זו היתה התוכנית שלו!
כל יהודי חייב להתבונן בזה – מסיים הרבי מקלויזנבורג – ולהאמין בה' לא רק כאשר טוב לו. יש לראות אצבע אלוקים הן ברע והן בטוב. כשהקב"ה שולח עזרו הוא עושה ניסים שלא כדרך הטבע, וכשלא זוכים באות צרות ופורענויות שלא כדרך הטבע.
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – מתוק האור יציאת מצרים)