שלום וברכה מורי ורבותי!
מחר יום י"ז בתמוז.
כל עם ישראל, בכל התפוצות, בכל העולם כולו, מתענה מחר מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.
בכל מקום לפי לוח השנה, כל אחד ישאל את הרב בבית הכנסת במדה והוא לא יודע או אין לו את לוח הזריחה והשקיעה זמינים.
המדובר הוא ביום עצוב שפותח תקופה עצובה, פותח תקופה שנקראת "בין המצרים", על שם הפסוק באיכה (איכה א, ג) "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים".
מיום י"ז בתמוז ועד תשעה באב מנמיכים את המימדים של השמחה וההתלהבות ובפרט בחודש אב ואילך, "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית כ"ו ע"ב).
אבל היום, כאשר אנו בהכנה לימים הללו, האם אנו אמורים לקחת את זה בצורה קשה, לראות עוד פעם שקורה לנו משהו איום ונורא, או שישנה נקודה של אור גם בתוך החושך הזה?
התשובה היא חד משמעית, כמו תמיד, תמיד ישנה נקודה של אור ואפילו יותר מזה.
אם הצער שלנו והאבל שלנו לא היו אמור להועיל ולעזור, לא היינו אמורים ולא היינו מתבקשים לבצע אותם.
כלומר, אם הקדוש ברוך הוא אומר לך וחכמי ישראל מתקנים לך: "אנו מבקשים ממך להנמיך את רמת השמחה שלך, ולהתאבל על מה שקרה אז", זה אומר במלים אחרות שהאבל הזה הולך ובונה את בית המקדש השלישי.
זה אומר שבצער הזה אתה לא הורס, אלא אתה מיישר, אתה מקים, אתה מרומם, ועם הצער הזה שכולנו נמצאים בו יחד, עם השותפות הזו של כל עם ישראל – "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (שם ל' ע"ב) – אנו בעצם זוכים לבנות אבן נוספת בכל צעד ובכל יום בבית המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו.
מתחילים מהיום להתארגן. מוודאים עם כל בני המשפחה שהם לא שכחו או פספסו את היום הזה, שלא נתחיל את היום בטעות עם איזושהי עם כוס מים או כוס נס קפה.
מהיום מתחילים להתארגן, מתחילים ממחר את התקופה האפלה במהלך השנה, שכולנו יחד מתחזקים בה, מרוממים בה ומרוממים אותה, ויחד זוכים להקים את בית המקדש השלישי.
וברוכים תהיו!