משה רוזנפלד
זה לא סוד שהמצב בארץ ישראל כבר שנים במתיחות קבועה מול השכנים הבני דודים ומול המיצר הישמעאלי שלא מניח לנו ורוצה לקחת הכל ממטולה ועוד אילת, שנים של פיגועים כאלה ואחרים רח"ל. ישנם זמנים שקטים יותר וישנם פחות והצד השווה שבשוטף מתחת לפני השטח שום דבר לא רגוע…
תושב חו"ל שמגיע לארץ ישראל ומבין שכמעט כל ערבי שהוא רואה הוא בעל פוטנציאל למעשה חבלה, לפעמים לא כ"כ מבין איך חיים כאן, ואיך בכלל מתרגלים ללקסיקון המצוי שמלא בביטויים הקשורים למצב הבטחוני – התרעות, חיסולים, בקתבי"ם, אביר לילה ג', חדירה, מטען, נ"ט נ"מ, צבע אדום ועוד…
ועל כולם "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"
ועל כך רציתי לכתוב היום.
ביום חמישי האחרון שעה 22:16 בלילה, חצי מהילדים כבר ישנים, העיר כולה נכנסת לשינת לילה. בביתר עילית אחרי 22:00 כבר רוב מרכזי הקניות ריקים, והעיר נכנסת לתרדמת…
בעודי מעיין בסיכומי הפרשה ומתכנן הגשת תקרובת וצ'ולנט של ליל שישי לבני הבית, פתאום שלוות הלילה הופרה באחת, אזעקה זרה ומוזרה אותה מעולם לא שמעתי פרצה מהרמקולים הענקיים הממוקמים בבניינים שממול ביתי, ובתוספת מילמול לא ברור, בתחילה חשבתי בטח שום דבר, סתם ניסוי צופרים, מנסה לשכנע את עצמי שכלום לא קרה.
אבל אחרי 5 דק' שוב אזעקה מוזרה, ומתוך גיבובי המילים שהפעם נשמעות קצת יותר ברורות, חשבתי כי מכריזים "רעידת אדמה רעידת אדמה". מנסה להקשיב יותר, ולבנתיים לבחון אם הנברשת בסלון זזה קימעא, שום דבר לא זז… אז מה הם אומרים שמה? יוצא למרפסת ומאזין שוב והפעם שומע ומבין, "חדירת מחבלים" חדירת מחבלים".
מה???! צימורים אוחזים בכל גופי…
זר לא יבין זאת… לדעתי זאת הייתה האזעקה וההכרזה אולי הכי מפחידה ששמעתי בחיים שלי ממרום 36 שנותיי כאן בעולם הזה. מה עושים? מה זה אומר בעצם, כלום גדודי מחבלים נכנסו לעיר? מה לעשות עכשיו, החלטתי שאני שומר על קור רוח. חייגתי לעירייה, שם נאמר לי כן מטען חבלה התגלה באוטובוס בעיר, ולא יודעים אם המחבלים, אחד או כמה עדיין מסתובבים בעיר, וחייבים להכנס לבית, לנעול דלתות, לסגור תריסים. כאילו שמחבל צמא דם וחמוש יכול לעצור בעד עצמו מול דלת נעולה או חלון סגור…
דבר ראשון לקחתי את הילדים, סיפרתי להם שזה בכלל דבר רגיל, ומי לא מכיר את נוהל "אביר לילה ג" וביישובים זה בכלל קורה כל יומיים… ובכלל אין לכם מה לדאוג, ברוב המקרים, לא מוצאים אף אחד, ואולי זה בכלל חתול שנגע בגדר בטחון, יחד עם זאת אמרתי להם שהחשש הוא אמיתי, ולכן נעשה מה שנאמר לנו ע"י העירייה (אין טעם לשקר במקרים כאלו על ילדים, רק להקליל ולהקטין…)
הבן הגדול התעשת, ובחר לשים מוזיקה ברקע, אבל הקטנים יותר, לא נחו… זאת הייתה סוג של חרדה… ומה עם המחבלים מסתובבים כאן חמושים ממש מחוץ לבית? ומה ואיך? ומתי יתפסו אותם? ולמה אין לנו נשק, פחד ומורא…
לא אלאה אתכם בכל הפרטים, האזעקה והכרוז המרטיט המשיכו בהתמדה כמו שעון שוויצרי. כל 15 דק' אזעקה והיא לא הוסיפה מרגוע, היא הפחידה אפי' יותר מהמחבל עצמו…
אבל למה אני מספר לכם את כל זה?
כולנו כלל תושבי ביתר חווינו את האירוע ה"לא נעים" הזה בלשון המעטה, חלק פחדו יותר, חלק פחות, והמיוחדים שבהם יצאו עם סירים על הראש כקסדות ועם מערוכים וסכינים כדי לשמח את הילדים להפיג להם את המתח…
אבל אני מספר לכם את כל זה בשביל השורות הבאות:
תודה לא-ל בליל שבת תפסו את המחבלים ימ"ש, ולאט לאט העיר חוזרת להסדיר נשימה, בעיקר הילדים…
רק שבתחושה שלי, איכשהו, העיקר התפספס.
איכשהו בתוך כל הפחד – שכחנו אולי קצת את הנס הגדול והאדיר שקרה כאן בעירנו – המטען שבחסד השם פשוט לא התפוצץ.
לא,
הוא לא היה תקול,
הוא לא היה קטן,
הוא לא היה סתם משהו…
כוחות הביטחון מסרו שבכוחו היה לגרום לאבידות בנפש, וברחמי השם עלינו, החליט בורא עולם שהמחבל יתקשר (ותהיה לו קליטה…) והמטען יתפוצץ וידלק ואפי' יצא ממנו עשן. אבל יהיה בו כשל! שיגרום לו שלא יגיע לפיצוץ האמיתי שלו, מלאכי השם השומרים ומצווים "לשמרך בכל דרכיך" כיבו את האש עוד לפני שהפתילה / המנגנון הגיע לנפץ עצמו.
וכך רבותיי,
במקום שלוויות ופצועים יצאו מהעיר ביתר עילית, במקום שילדים ישארו עם טראומה קשה לכל החיים, במקום שביתר עילית תזדעזע ותיפגע בערכה ובשלוותה, במקום שייזכר יום טז' אדר יום אחרי פורים לדיראון עולם.
רווח והצלה יעמוד ליהודים, ונס מעל הטבע – שערה אחת לא נפלה, טיפת דם אחת לא נשפכה.
רק שנזכור את זה! שנזכור ולא נשכח את הנס המופלא הזה לנצח ונכיר בטובת וניסי השם בעולם, ייזכר יום ט"ז באדר תשפ"ג כיום אשר נעשה בו נס ופלא לתושבי ביתר עילית
וירחם הקב"ה על עמו ישראל, ויגאלנו כולנו גאולה בחסד וברחמים אכ"יר.